רע"א 8926/06 סמיר מתרי עטאללה יונס נ. מארי פאיק סלים יונס

1.

בפניי בקשה ליתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ע' חבש, י' צבן, י' נועם) שדחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' ברקלי), לפיו התקבלה תביעת המשיבה לפירוק שיתוף בשלוש חנויות בעיר העתיקה בירושלים.

במוקד הדיון בפני הערכאות דלמטה עמדו שלוש חנויות המצויות כאמור בעיר העתיקה בירושלים ואשר הינן בבעלות הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית (להלן: הפטריארכיה ). הפטריארכיה השכירה את החנויות למר עטאללה מתרי יונס, שנפטר בשנת 1975 (להלן: המנוח ), ולאחיו – המבקשים, בתנאי דיירות מוגנת. כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, ניהלו המנוח והמבקשים במקום עסק במשותף. לאחר פטירת המנוח המשיכו המבקשים לנהל את החנויות ומשלב מסוים הפסיקו כל תמיכה במשיבה, היא אשת המנוח, ואף לא העבירו לה את חלקה ברווחי החנויות. בשלב מסוים הגישו המשיבה וילדיה תביעה בבית משפט השלום לסעד הצהרתי הקובע כי גם הם דיירים מוגנים בחנויות (ת"א 8322/95). בית משפט השלום קבע כי המשיבה וילדיה הם אכן דיירים מוגנים במחצית החנויות וזכאים לנהל את חלקם בהן. כן נקבע שהמבקשים מחזיקים במחצית השניה של זכות הדיירות המוגנת בחנויות. ערעור על פסק הדין נדחה, אך המבקשים, כך קבע בית משפט השלום, מנעו מהמשיבה להיכנס אל החנויות ולעבוד בהן.

לנוכח האמור ביקשה המשיבה מבית משפט השלום להורות על פירוק השיתוף בחנויות. כיום מ דובר למעשה בשתי חנויות, לאחר ששתיים מן החנויות אוחדו לחנות אחת (להלן: החנות הגדולה ). שטחה של החנות השניה קטן משטחה של החנות הגדולה בכמחצית (להלן: החנות הקטנה ).

2.

ההליך בבית משפט השלום. הטענה הראשונה בה התגוננו המבקשים בבית משפט השלום, כי הסמכות העניינית לדון בתביעה היא של בית המשפט לענייני משפחה, נדחתה. נקבע, כי אף על פי שמ דובר

בצדדים שהם "קרובי משפחה" לצורך חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995, אין מ דובר בסכסוך משפחתי אלא במאבק על זכות קניינית. גם טענת המבקשים כי יש לדחות את התביעה כיוון שבהליך הראשון (ת"א 8322/95) לא ניתן היתר לפיצול סעדים נדחתה, מהטעם שעילת התובענה בתיק הנוכחי שונה מזו שנדונה בתיק הראשון, כאשר עילת התובענה הנוכחית היא תוצאת התנהגות המבקשים לאחר ההכרעה בתיק הראשון.

לגופו של עניין, קבע בית משפט השלום, כי אף שהצדדים הם דיירים מוגנים, אין חלים על יחסיהם דיני הגנת הדייר שכן בינם לבין עצמם הם אינם הצדדים לחוזה השכירות אלא צד אחד לו, ומשכך חלים עליהם דיני השיתוף והשותפות הכלליים. כיוון שההסדרים שבסעיף 45 לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969 ובסעיף 13 לחוק המיטלטלין, תשל"א – 1971 הם זהים, נקבע כי אין צורך להכריע איזה מהם חל על דיירות מוגנת. בית המשפט דחה את טענת המבקשים כי המשיבה לבדה רשאית לעבוד בנכס – להבדיל מילדיה – ושזכויותיה ערטילאיות. נקבע כי טעמיהם של המבקשים למנוע את פירוק השיתוף הם פסולים ומכוונים להביא את המשיבה למצב בו תהא בידה זכות ערטילאית לדיירות מוגנת שאין בה כלום, בעוד המשיבה רוצה לעשות שימוש בזכויותיה כדיירת מוגנת ולעשות שימוש סביר בנכס.

בית המשפט נדרש לשאלה האם דיני פירוק השיתוף – כחלק מדיני השיתוף – חלים, או שמא בשל ההשלכה על צדדים שלישיים יש להחיל דין שונה, אך סבר כי ההיגיון, הצדק והמשפט מחייבים את פירוק השיתוף. נקבע, כי הפטריארכיה מודעת להליכים, לא הגיבה על כתב התביעה ולא התנגדה לתביעה לפירוק שיתוף ועל כן שתיקתה מהווה משום הסכמה של בעלי הנכס לפירוק השיתוף, ומכל מקום אין היא מנועה מלתבוע את זכויותיה. בית המשפט קבע אפוא שניתן לפרק את השיתוף בין הצדדים. נוכח הבדלי הגודל בין החנויות, סבר שיש לפרק את השיתוף על ידי ייחוס נכסים, כך שנוכח הסכמת המשיבה היא תקבל את החנות הקטנה ואילו המבקשים יקבלו את החנות הגדולה. בהתייחס לתרומת המבקשים להשבחת הנכס – עלויות שיפוץ ושיקום שהשקיעו לדבריהם בחנויות – דחה בית משפט השלום את חוות דעת השמאי מטעם המבקשים וקבע כי הם הוכיחו רק שעלות השיפוצים אינה עולה על 74,000$. המשיבה לא ידעה על השיפוצים, אך כיוון שמאז פטירת המנוח לא קיבלה את מלוא הסכומים המגיעים לה, נקבע כי היא השתתפה במימון השיפוצים ובהשבחת הנכס באופן סביל על ידי הקטנת רווחיה מן העסק. בית המשפט הורה על כן על פירוק השיתוף כאמור.

3.

ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה בפסק דין קצר, על פי תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 ותוך שבית המשפט מציין כי לא שוכנע שיש נימוק להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום וכי לא מצא שנפלה טעות שבחוק בפסק הדין.

4.

בבקשה שבפניי טוענים המבקשים כי השאלה המשפטית העקרונית המתעוררת בעניינם היא האם ניתן לצוות על פירוק שיתוף של זכויות בדיירות מוגנת, בין דיירים מוגנים משותפים, כשם שניתן לפרק שיתוף במקרקעין משותפים. לדבריהם, שגה בית המשפט המחוזי בהעדיפו את הפיתרון המעשי אליו הגיעה הערכאה הדיונית על פני הכרעה בשאלה המשפטית המתעוררת. בנוסף, על אף שהמבקשים סבורים כי לא ביקשו את ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה, בפועל יש בטענותיהם משום השגה על ממצאים שנקבעו באשר לזכויותיה של המשיבה בחנויות. בבקשה שבפניי שבים הם וטוענים כי ההכרעה בעניין היא בסמכות בית המשפט לענייני משפחה ואף גורסים כי פסק הדין בת"א 8322/95 ניתן בחוסר סמכות ; כי לא היה מקום להורות על פירוק שיתוף בדיירות מוגנת, ובמיוחד לא על פירוק על ידי ייחוס נכסים. לדבריהם, הם דיירים מוגנים במושכר בשלמותו ועל כן לא ניתן למסור חלק מן המושכר למשיבה ללא שניתן נגדם פסק דין של פינוי מכוח עילה מן העילות המנויות בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972. המבקשים שבים וטוענים כי הבקשה לאפשר עבודת ילדיה של המשיבה בחנויות אינה אלא קנטרנות, אך אין מניעה מבחינתם כי המשיבה עצמה תעבוד בחנויות. הם גורסים כי המשיבה הדירה רגליה מן החנויות בעוד הם השקיעו בשיפוצן כסף רב מתוך ידיעה שהמשיבה אינה חפצה לקחת חלק בניהול החנויות. הם סבורים כי עמדו בנטל להוכיח את העלויות שהשקיעו בשיפוץ החנויות.

5.

בחינת הבקשה שבפניי נעשית כמובן בהתבסס על המסכת העובדתית כפי שנקבעה על ידי בית משפט השלום וברי כי אין מקום להידרש לטענות שבפועל מכוונות נגד ממצאי עובדה. טענת הסמכות העניינית אף היא אינה מצריכה דיון לאחר שנבחנה והוכרעה על ידי שתי ערכאות ומשאינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית.

אף לגופם של דברים לא מצאתי כי הבקשה מצדיקה מתן רשות לערער. כפי שציין בית משפט השלום, אין נדונה בפנינו מערכת היחסים שבין הצדדים לחוזה השכירות המוגנת, אלא מערכת היחסים בין אחד הצדדים בלבד לחוזה זה. מערכת יחסים זו אינה נשלטת על ידי חוזה השכירות המוגנת אלא על ידי הדינים החלים על מערכת יחסים זו, ובענייננו דיני השיתוף והשותפות (ע"א 128/88 נחמני נ' פרץ , פ"ד מד(1) 475, 480 - 481 (1990) ; ראו גם: ע"א 2566/93 רון שמחה נ' רון שמחה , תק-על 95(2) 1001). ממצב דברים זה נגזרה הכרעתו של בית משפט השלום אשר אושרה גם על ידי בית המשפט המחוזי. אוסיף כי מהתנהלותם של המבקשים, כפי שהיא מצטיירת למקרא פסקי הדין, עולה כי בית משפט השלום הגיע לתוצאה נכונה, ראויה ומאוזנת. כידוע, ערעור שני הינו בבחינת חריג לכלל שיש לו קיום רק מקום שמתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או כללית החורגת מעניינם המצומצם של הצדדים לדיון. בענייננו אין מתעוררת שאלה שכזו. בדומה, גם הטענות לעניין הוכחת עלויות השבחת הנכס אינן מעוררות כל שאלה שיש לה חשיבות החורגת מגבולותיו של תיק זה.

הבקשה נדחית.