רע"א 899/11 פלוני נ. משרד החינוך והתרבות

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ת' בזק רפפורט) מיום 2.1.2011, בה נקבע כי אין מקום לאפשר למבקשת להוכיח את אפשרויות הקידום המקצועי שעמדו בפניה הואיל ועניין זה לא הוזכר בכתב תביעתה ולפיכך מדובר בהרחבת חזית פסולה.

אלה, בתמצית, העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין:

1.

המבקשת שימשה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה כמורה ומחנכת כתה ג' בבית הספר היסודי ויתקין בראשון לציון (להלן: בית הספר ). ההליך המתנהל בבית משפט קמא עניינו בתביעת נזקי גוף שהגישה המבקשת נגד המשיב 1 – משרד החינוך והתרבות והמשיבה 2, אשר שימשה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה כמנהלת בית הספר. על-פי הנטען בכתב התביעה, נמנה עם התלמידים בכיתתה של המבקשת בשנת הלימודים 1999-2000 התלמיד ת' נ', אשר היה מוכר כבעל נטיה לאלימות, אותה הפגין בשנים קודמות הן כלפי חבריו לספסל הלימודים והן כלפי מורי בית הספר. עוד נטען כי במסגרת מילוי תפקידה של המבקשת כמחנכת הכיתה, היא הותקפה פיזית על ידי ת' נ' ואף הייתה עדה להתקפות אלימות מצידו כלפי מורים ותלמידים בבית הספר. בהמשך לדברים אלו, אף החל ת' נ' להטריד מינית תלמידים ותלמידות בבית הספר, דבר שהוביל את הוריהם של אותם תלמידים לפנות בטרוניות למבקשת. המבקשת הוסיפה וטענה כי פנתה למשיבה 2 בנוגע להתנהגותו האלימה של ת' נ' כמו גם בנוגע לתלונות על הטרדות מיניות מצידו, אולם המשיבה 2 לא נקטה באמצעים סבירים על מנת להתמודד עם התנהגותו של ת' נ'. כך, מצאה עצמה המבקשת נאלצת להתמודד בגפה עם המצב שנוצר עקב התנהלותו הבעייתית של ת' נ' והדבר הוביל להתדרדרות במצבה הנפשי והפיזי, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בתחושת חרדה, חום, כאבי גרון, שיעול, נזלת, כאבי שרירים ועוד. בסופו של דבר, אובחנה המבקשת במהלך שנת 2002-2003 כסובלת מפיברומיאלגיה קשה ומ – CFS , שהתפתחו, על-פי הנטען, עקב מצב הדחק הקשה בו הייתה נתונה, כמפורט לעיל. בהמשך לדברים אלו, קבעה ועדה רפואית של משרד הבריאות למבקשת דרגת נכות של 80% לצרכי גמלאות והמבקשת הפסיקה לצמיתות את עבודתה בשירות המדינה, כשהיא בת 50 שנים בלבד. על יסוד האמור, טענה המבקשת כי על המשיבים לפצותה בגין הנזקים המיוחדים שנגרמו לה (כמפורט בכתב התביעה) ובגין הנזק הכללי ממנו סבלה, לרבות אובדן הכנסה, אובדן כושר השתכרות, הטבות סוציאליות ופנסיה.

2.

בישיבת קדם המשפט המסכמת שהתקיימה בבית משפט קמא ביום 2.1.2011, הסכימו הצדדים כי בשלב ראשון ישמעו הראיות לעניין שיעור הנזק שנגרם למבקשת ותינתן הכרעתו של בית המשפט בסוגיה זו ולאחר מכן, במידת הצורך ואם לא תושג הסכמה בין הצדדים, תידון סוגיית החבות. במעמד זה, ציין בא כוח המבקשת כי יש בכוונתו להעיד את המבקשת בסוגיית הנזק, בין היתר, על מנת להוכיח את הפגיעה שנגרמה לה מבחינת אפשרויות הקידום המקצועי. המשיבים, מצידם, התנגדו להעדתה של המבקשת בעניין זה ואף הוסיפו והתנו את הסכמתם לפיצול שלבי ההליך המשפטי באי העדתה של המבקשת בנדון. המשיבים טענו בהקשר זה כי אפשרות קידומה של המבקשת לתפקיד מנהלת וכיוצא באלו תפקידים (להבדיל מקידומה במסלול "אופק חדש" שלגביו לא התנגדו להעדתה), הייתה ידועה לה עוד במועד הגשת תביעתה. לפיכך ומשלא נמצא לסוגיה זו זכר בכתב התביעה, מדובר, כך טענו, בהרחבת חזית פסולה שאין להתירה.

בית משפט קמא קיבל את עמדת המשיבים בעניין זה וקבע כי סוגיית אפשרויות הקידום שעמדו בפני המבקשת, לרבות קידומה למשרת מנהלת, לא הוזכרו בכתב התביעה חרף העובדה כי מדובר בטענה עובדתית אשר קיימת חובה להכלילה בכתב התביעה. אשר על כן, סבר בית משפט קמא כי מדובר בהרחבת חזית שאין להתירה.

3.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. לטענת המבקשת, טעה בית משפט קמא בקביעתו, לפיה מדובר בטענה שהייתה קיימת חובה לכלול אותה בכתב התביעה. לשיטתה, די בכך כי כללה במסגרת ראשי הנזק הכלליים סעיף ספציפי שעניינו ב"אובדן הכנסה ו/או איבוד כושר השתכרות", על מנת שיתאפשר לה להוכיח את הפגיעה בקידומה המקצועי, מבלי שהדבר יהווה הרחבת חזית. מה גם, שלגישת המבקשת, טענתה בדבר הפגיעה שנגרמה לאפשרויות קידומה המקצועי אינה נמנית עם הטענות אשר קיימת ביחס אליהן חובת פירוט במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות ).

לעומתה טוענים המשיבים כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, ולטענתם משסוגיית אפשרויות הקידום הפוטנציאלי של הנפגע דורשת הוכחה בראיות מתחייבת מכך המסקנה כי אפשרויות קידום אלו נמנות עם אותן "עובדות עיקריות המהוות את עילת התובענה" אשר קיימת חובה לכלול אותן בכתב התביעה מכוח הוראת תקנה 9(5) לתקנות.

4.

בעקבות תשובת המשיבים, הגישה המבקשת בקשה למתן רשות להגשת תגובתה לתשובה זו וביום 3.5.2011 נעתרתי לבקשתה. במסגרת תגובתה טוענת המבקשת כי פרשנותם של המשיבים להוראת תקנה 9(5) לתקנות אינה מתיישבת עם ההלכה עליה הם נסמכים בתגובתם ואף לא עם לשונן המפורשת של התקנות החולשות על העניין. כך, פסקי-הדין עליהם נסמכים המשיבים נוגעים לסוגיית נטל ההוכחה ולעוצמת הראיות הנדרשות לשם הוכחת טענה בדבר פגיעה באפשרויות קידום מקצועי. אך תקנה 9(5) לתקנות אינה מדברת בסוגית עוצמת הראיות הנדרשות לשם הוכחת העובדות להן טוען התובע בתביעתו ותקנה 71(א) לתקנות אף קובעת מפורשות כי כתב טענות יכיל אך את הרצאת העובדות המהותיות שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו (או הגנתו – לפי המקרה) ולא את הראיות שנועדו להוכיחן . המבקשת מוסיפה וטוענת כי אף אם ימצא לומר כי היה מקום לפירוט רב יותר בכתב תביעתה, הרי שאין מקום לחסום בפניה את האפשרות להעלות את הטענה לפגיעה באפשרויות קידומה המקצועי, בין היתר, בהינתן העובדה כי הגנת המשיבים לא קופחה ושלב ההוכחות טרם החל; כי ממילא קיימת הסכמה בין הצדדים לדון בסוגיית מסלול "אופק חדש"; וכי תצהירי המבקשת מצויים ברשותם של המשיבים כך שיהא באפשרותם לנסח את תצהיריהם תוך מתן תשובה לכל דבר ועניין.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לה ובתגובה לתשובה, על נספחיהן, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי על פי תקנה 410 לתקנות ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. במסגרת כתב תביעתה עמדה המבקשת בפירוט על השתלשלות האירועים, מעשי המשיבים ומחדליהם, אשר הובילו, על-פי הנטען לפרישתה לגימלאות בהיותה בת 50 שנים בלבד. עוד כללה תביעתה, כאמור, ראש נזק שעניינו, בין היתר, באובדן הכנסה ופגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד. בנסיבות אלו, סבורני כי אף אם ייתכן לומר כי היה מקום לפירוט רב יותר בהקשר זה מצד המבקשת במסגרת כתב תביעתה, אין לומר כי הטענה בדבר הפגיעה באפשרויות קידומה המקצועי מהווה הרחבת חזית או חריגה מיריעת המחלוקת שנפרשה בין הצדדים. לכך מצטרפת העובדה עליה עמדה המבקשת כי ההליך המתנהל בפני בית משפט קמא מצוי עדיין בשלביו המוקדמים ולפיכך, לא יהא במתן האפשרות למבקשת להוכיח את נזקה לעניין אפשרויות קידומה כדי לקפח את הגנת המשיבים והם יוכלו להתמודד עם טענתה של המבקשת בסוגיה זו במסגרת העדויות מטעמם.

בנסיבות אלו, סבורני כי החלטתו של בית משפט קמא מחמירה עם המבקשת יתר על המידה ויש מקום לאפשר לה להציג את ראיותיה בסוגיית הפגיעה באפשרויות קידומה המקצועי, בין היתר, על מנת להגשים את התכלית העומדת במוקד ההליך המשפטי והיא בירור ממצה ומלא של המחלוקת האמיתית הקיימת בין הצדדים.

סיכומם של דברים, הערעור מתקבל. המשיבים ישאו בשכר טרחת עורך דינה של המבקשת בסך 5,000 ₪ בגין בקשה זו.