פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
רע"א
8998/03 - ב'
בפני:
כבוד הרשם עודד שחם
המבקשות:
1. באלק פאניה
2. פוליגון בע"מ
3. ילנה לוי
4. טור קומפני בע"מ
5. אנה אפשטיין
6. אירנה גורביץ
7. הלן מרקטינג בע"מ
נ ג ד
המשיבות:
1.
NEWAYS INC
2. ניו ווייס בע"מ
בקשה לסילוק על הסף
החלטה
בפניי בקשה לסילוק על הסף של ההליך שבכותרת.
ההליך שבכותרת מופנה נגד החלטה של בית המשפט המחוזי, אשר דחה בקשה למינוי בורר. לטענת המשיבות, ההחלטה הינה פסק דין, שכן בהחלטה נסגר תיק הערכאה הקודמת. עוד טוענות המשיבות, כי נוכח טעמי ההחלטה – אשר נומקה בשיקולים תניית שיפוט זר ושל פורום לא נאות – אין מדובר בהחלטה לפי חוק הבוררות, ועל כן לא חל על העניין סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, הקובע כי כל החלטה לפי חוק הבוררות ניתנת לערעור ברשות בלבד.
דין הבקשה שבפניי להידחות.
אכן, החלטת הערכאה הקודמת הינה פסק דין במהותה, שכן היא סיימה את הדיון בהליך שהוגש לבית המשפט המחוזי. עם זאת, אין בעובדה זו, כשלעצמה, די כדי להצדיק קבלת הבקשה שבפניי. הטעם לכך הוא, שהוראת סעיף 38 לחוק הבוררות חלה על כל סוגי ההחלטות, בין פסק דין, ובין החלטה אחרת (ראו ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 680). משכך, השאלה המרכזית בה יש לדון היא האם החלטת הערכאה הקודמת הינה החלטה לפי חוק הבוררות, הנתונה למשטר הקבוע בסעיף 38 הנ"ל, אם לאו.
לעניין זה, נראה לי כי יש לקבל את עמדת המבקשות, לפיה הוראת סעיף 38 אמנם חלה על המקרה. ראשית, הפירוש שניתן לסעיף 38 הינו פירוש רחב. לעניין זה צויין בפסיקה, כי "המטרה התחיקתית העומדת ביסוד סעיף 38 לחוק - לצמצם את התערבות בתי המשפט בעניני בוררות - מחייבת מתן פרשנות רחבה לדיבור 'לפי חוק זה'" (ע"א 4657/90 רפאלי נ' רפאלי פ"ד מה(1), 868 ,עמ' 869-870). נראה לי, כי יישומה של גישה זו מצדיק התייחסות להחלטת הערכאה הקודמת כהחלטה לפי חוק הבוררות, הנתונה לתקיפה ברשות בלבד. לעניין זה, הרציונל של החשת הדיון חל במלוא עוצמתו הגם שהבקשה למינוי בורר נדחתה מטעם מקדמי, ולא לעיצומה. אין בהנמקה שניתנה כדי ליטול מן ההליך את זיקתו ההדוקה לקיומם של הליכי בוררות. ההליך שנדחה הוא הליך שניזום לפי חוק הבוררות, והוא לא איבד את אופיו ככזה בשל העובדה שדחייתו היתה מבוססת, בעיקרה, על טעמים מיקדמיים אשר אינם מוגבלים להליכי בוררות דווקא. הסעד שנתבקש היה לפי חוק הבוררות, וכך גם הסעד אשר לא ניתן, עת נדחה ההליך העיקרי שהוגש. לעניין זה, אין ממש בניסיון של המשיבות לטעון כי החלטת בית המשפט המחוזי לא היתה, כביכול, בבקשה למינוי בורר. גם המשיבות מסכימות, כי בקשה זו נדחתה בהחלטה האמורה. העובדה כי דחיית הבקשה נעשתה על פי בקשה להעמדת הליכים אינה מעלה ואינה מורידה דבר לעניין שבפניי.
שנית, גם לגופם של דברים, עיון בהנמקת הערכאה הקודמת מלמד כי בית המשפט לא נמנע מלהתייחס לגופה של שאלת מינויו של בורר (ראו סעיף 15 לפסק הדין), ודחה את הבקשה למינוי בורר גם לעיצומה. קביעות אלה הוצגו בפסק הדין כבסיס חלופי להחלטת בית משפט קמא, וככאלה יכולות לעמוד אף הן לביקורת ערעורית. לכן, אף מנקודת מבט צרה זו, יש לומר כי המדובר בהחלטה לפי חוק הבוררות, הנתונה לערעור ברשות בלבד.
התוצאה היא, כי הבקשה נדחית. אגב אורחא אציין, כי אילו סברתי שהדין עם המשיבות, היה המקרה מתאים, על פניו, לעשיית שימוש בתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המאפשרת לנהוג בבקשת רשות לערער המוגשת מקום בו קיימת זכות ערעור, כבערעור. לא מצאתי צורך להרחיב בנקודה זו נוכח התוצאה אליה הגעתי.
המשיבות ישאו בהוצאות המבקשות בהליך זה בסך 2,000 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק וכן הפרשי רבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.
ניתנה היום, כ"ג בכסלו תשס"ד (18.12.03).
עודד
שחם
ר ש ם