רע"א 9009/01 דר פרנק רפנהאגן נ. יוסף רוזנפלד

המשיב 1 (להלן: המשיב) הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה כספית כנגד המבקש וכנגד המשיב 2 (להלן: האירגון) על סך 134,945 ש"ח, וכן בקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית. טענת המשיב בכתב-התביעה, ובתצהיר שהגיש בתמיכה לבקשה להכיר בתביעתו כייצוגית, הייתה, כי נרשם במשרדי האירגון מתוך כוונה כי האירגון יסייע לו ברכישת זכויות פנסיה בגרמניה; האירגון הציג בפני המשיב את המבקש, שהוא עורך-דין הפועל בגרמניה; המשיב חתם על מסמך ייצוג ושכר-טרחה שבכותרתו צוין כי המבקש הינו צד להסכם באמצעות מיופה כוחו - האירגון, ובין הצדדים הוסכם כי המבקש ייצג את המשיב לצורך השגת זכויות הפנסיה. אלא - כך נטען בכתב-התביעה - האירגון גבה מן המשיב סכומי כסף גבוהים שלא כדין, תוך העמדת מצגי-שווא בפניו.

המשיב הניח את כתב-התביעה ואת הבקשה להכרה בתביעה כייצוגית במשרדי האירגון, וזאת חרף התנגדות מנכ"ל האירגון, שהודיע למשיב כי אין הוא מוסמך לקבל כתב בי-דין עבור המבקש.

או אז הגיש המבקש בפני רשמת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו - באמצעות עורך-דין ישראלי שקיבל לשם כך יפוי-כוח מיוחד - בקשה למתן הצהרה כי לא בוצעה אליו המצאה כדין.

רשֶמת בית-המשפט המחוזי קבעה - לאחר ששמעה ראיות, ועיינה בכתבי-הטענות ובתצהיר שהגיש המשיב בתמיכה לבקשה להכיר בתביעתו כייצוגית - כי בין המבקש לבין התובע נכרת הסכם, שלפיו המבקש יהיה מיוצג כלפי המשיב על-ידי האירגון. עוד קבעה הרשֶמת, כי בנסיבות העניין יש להכיר בתוקף ההמצאה שביצע המשיב למבקש, על יסוד הוראת תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן: התקנות), שעניינה המצאת כתב בי-דין שהוגש כנגד נתבע זר בעניין עסק, למורשה של אותו נתבע, העוסק אותה שעה מטעם הנתבע בהנהלת העסק. רשֶמת בית-המשפט המחוזי העירה עוד, כי אין כל חשש שהמבקש אינו מודע להליך שנפתח כנגדו, שהלוא עובדה היא כי מיהר ופעל בעניינה.

המבקש ערער על החלטת הרשמת בפני בית-המשפט המחוזי. ערעורו נדחה, ומכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור.

טענת המבקש הייתה, כי רשֶמת בית-המשפט המחוזי התבססה בהחלטתה על הסכם ייצוג ושכר-טרחה שהובא בפניה, אלא שהסכם זה נחתם אך ורק על-ידי המשיב, ולא על-ידי המבקש, ועל-כן אין להסיק ממנו כי המבקש היה מיוצג על-ידי האירגון. עוד נטען, כי אף תנאי תקנה 482(א) הנ"ל לא נתמלאו, שכן לא הוכח כי האירגון היה מורשה של המבקש בניהול עסק כלשהו, לא-כל-שכן באורח שהוא אינטנסיבי דיו כדי להצדיק הכרה בהמצאה על יסוד תקנה 482(א). לבסוף טען המבקש, כי למצער לא ראוי היה להכיר בהליך המצאת הבקשה להכרה בתביעה כייצוגית, שכן לא הוכחה זיקה כלשהי בין האירגון לבין המבקש ביחס לציבור הבלתי מסוים שבשמו הוגשה התביעה.

הבקשה שבפניי אינה מעלה שאלה כללית החורגת מגדרי עניינו המיוחד של המבקש, ואינה מצביעה על עיוות-דין שנגרם למבקש, המצדיקים קיום דיון בעניינו בגלגול שלישי.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופם של דברים אין מקום למתן רשות ערעור. שכן, ההחלטה להכיר בתוקפה של ההמצאה שביצע המשיב יסודה בממצא שבעובדה שקבעה הערכאה הדיונית בעניין הקֶשר העסקי שנקשר בין האירגון לבין המבקש, אשר איפשר למשיב להמציא לאירגון את כתבי בי-הדין עבור המבקש. כידוע, ככלל, אין ערכאת הערעור, לא-כל-שכן בערעור שני, מתערבת בעובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית.

אף בטענת המבקש בעניין המצאת הבקשה לאישור התביעה כייצוגית אין ממש, שהלוא כתב הבקשה נמסר מטעם המשיב עצמו, ועבור תובעים שעניינם זהה לשלו. ואילו דרישה כי תוכח ביחס לכל יחיד מתוך הציבור שבשמו תוגש תביעה ייצוגית, זיקה בין האירגון לבין המבקש, אך על-מנת לאפשר את המצאת כתב הבקשה לאישור התביעה כייצוגית למבקש - למצער אינה סבירה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.