רע"א 9017/04 רפאל שרייבר נ. גת שירותי אוטובוסים בע"מ

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטים י' גולדברג, ר' שטרנברג - אליעז, ע' פוגלמן) מיום 25.8.04, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ד' קרת – מאיר) מיום 25.6.01 בת"א 131618/98.

2.המבקש עבד כנהג אוטובוס בשירות חברת "גת" שירותי אוטובוסים בע"מ העוסקת במתן שירותי תחבורה לתיירות באמצעות אוטובוסים ומיניבוסים (להלן - משיבה 1 ), עד אשר הפסיקה זו את פעילותה השוטפת. לאחר מכן עבד בשירות חברת "מפעלי תחנות בע"מ" (להלן - משיבה 3 ) שרכשה חלק מהשליטה והבעלות בנכסי המשיבה 1 וקיבלה על עצמה חלק מהתחייבויותיה. המשיבה 2 והמשיב 4, מר יעקב יציב המנוח, ששימש כמנכ"ל המשיבה 1 ובשלב מסוים גם כנושא משרה במשיבה 3, נמחקו מכתב התביעה בהסכמת הצדדים.

3.ביום 31.12.98 הגיש המבקש תביעה כספית בבית משפט השלום בתל אביב נגד המשיבים בגין כספי פיקדון כחלק משותפות באוטובוס. לכתב התביעה צירף המבקש שתי קבלות משוכות על ידי המשיבים בסכום כולל של 500,000 שקל וכן ספח שיק של המשיבים המעיד על כך שביום 7.9.88 קיבל מהם המבקש סך של 28,656.25 ש"ח בלבד, כאשר בספח השיק צוין "החזר פיקדון".

4.בתביעתו טען המבקש, כי בשנת 1978 הציעה לו המשיבה 1 לרכוש יחד איתה זכויות באוטובוס המיועד לשירותי תחבורה ציבוריים. בעקבות האמור, התקשר המבקש עם המשיבה 1 בהסכם בו נקבע כי המערער יפקיד בידיה 500,000 לירות כבטוחה לקבלת אשראי לצורך רכישת האוטובוס. המבקש הועסק כנהג והיה אמור לקבל רווחים מפעילותו בנפרד משכרו. סכום הפיקדון, לטענת המערער, הועבר למשיבה 1 בשלושה שיקים ולא הושב לו מעולם. בשנת 1988 הותנה המשך העסקתו של המבקש בכך שיקבל לידיו סכום שייקבע על ידי המשיבה 1, כהחזר הפיקדון שהופקד על ידו. בהיעדר תיעוד באשר לסכום הפיקדון, קבעה המשיבה 1 סכום שרירותי אשר שולם למבקש על סך 17,500 דולר. בכפוף לתשלום הסכום האמור, הובטח למבקש על ידי המשיב 4 כי אם ימצא בעתיד את הקבלות הנחוצות תועבר אליו יתרת החיובים מאת המשיבים, ולכל המאוחר כאשר יערכו המשיבים חישוב מדויק באשר לחיוביהן כלפיו, לרבות החזר הפיקדון במלואו. לטענתו, בשנת 1996 עם סיום העסקתו פנה אל המשיב 4 בדרישה להסדיר את תשלום החוב כלפיו. כמו כן, המבקש שלח מכתבים בצירוף הקבלות שאיתר להוכחת סכום הפיקדון, זאת לאחר שנשלח אליו מכתב מהמשיב 4 בו נטען כי ביום 7.9.98 נסגר עמו חשבון וכי המבקש קיבל את מלוא הסכומים שהגיעו לו.

5.בית משפט השלום דחה את גרסת המבקש כי בשנת 1988 נסתיימה השותפות באוטובוס וכי קיבל לידיו סך של 17,500$ בכפוף להבטחה כי יקבל את יתרת הכספים המגיעים לו כאשר יערך חישוב מדויק. בית המשפט קבע, כי גרסתו של המערער אינה מקובלת עליו ואינה אמינה. על יסוד זה התקבלה הטענה כי מרוץ ההתיישנות החל ביום התשלום, קרי בשנת 1988, ולפיכך התביעה שהוגשה בשנת 1998 התיישנה. גם לגופו של עניין דחה בית המשפט את גרסת המערער, בקובעו כי טענת המשיבים בדבר אי פירעון הסכום הנוסף בשיק שמסר המבקש, לטענתו, והטענה כי הסכום לתשלום בעד פירוק השותפות לגבי האוטובוס הנגזר מסכום של 300,000 לירות, נתמכות לחלוטין באמור בהסכם משנת 1980 ובמכתבו של המבקש למס הכנסה.

6.בית המשפט המחוזי שדן בערעורו של המבקש קבע, כי התביעה התיישנה ולכן לא ראה מקום לדון בערעור לגופו, בנמקו כי טענות המערער לא שיכנעוהו כי יצאה שגגה מלפני בית משפט קמא וכי המקרה שבפניו אינו נכנס בגדר החריג לכלל לפיו קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה ראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים, לא בנקל יתערב בה בית המשפט שלערעור.

7.בבקשה שבפניי טוען המבקש כי התביעה מבוססת על נאמנות או נאמנות קונסטרוקטיבית, לפיכך לא חל הכלל הרגיל הקבוע בחוק ההתיישנות ומכאן שיש לבחון את טענת ההתיישנות בראי חוק הנאמנות, תשל"ט - 1979. דהיינו, יש לבחון מתי כפרו הנאמנים (המשיבים) בנאמנותם. לטענתו, המועד בו כפרו הנאמנים בנאמנות הנו המועד בו פוטר המבקש ונתבקש לסור למשרדי המשיבים לערוך חשבון סופי, דהיינו בשנת 1996.

טענתו זו של המבקש, מופנית נגד ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית באצטלה של טענה משפטית. שכן, בית משפט קבע כי הצדדים ערכו חשבון סופי בשנת 1988 ודחה את גרסת המבקש כי הובטח לו שיקבל סכומים נוספים מעבר לסך של 17,500 דולר שקיבל בשנת 1988. לא מצאתי בטענה, בנסיבות דנא, הצדקה לסטות מן הכלל שלפיו בית-משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור, לא יתערב בעובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית ולא ידון בגלגול שלישי בטענות עובדתיות שהועלו. לנוכח האמור, גם אם יש טעם בטענת המבקש בדבר קיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית, הרי שגם בנסיבות אלו התביעה התיישנה, שכן בהתאם לקביעת הערכאה הדיונית בדבר מועד עריכת החשבון הסופי המשיבים כפרו בנאמנותם בשנת 1988.

זאת ועוד. טענות המבקש אינן מעלות שאלה משפטית, או שאלה בעלת חשיבות ציבורית, החורגת מדלת אמותיו של הסכסוך הנדון והמצדיקה דיון בערכאה שלישית.

על בסיס האמור דין הבקשה להידחות.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.