רע"א 9023/18 אור ירון , עו"ד נ. המוסד לביטוח לאומי

1.

בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי מימים 18.10.2018 ו-21.11.2018 (כבוד השופט ר' כהן , ת"צ 33088-11-16) שבמסגרתן נקבע כי טענות המבקש בנוגע לתצהיר שצורף לתשובה יידונו בקדם המשפט, וכי בינתיים עליו להגיש תגובה לתשובת המשיב. לצד בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 21.11.2018, שהיא כאמור אחת מההחלטות שבמוקד בקשת רשות הערעור, שהורתה כי עליו להגיש תגובה לתשובה בתוך 30 יום.

בהחלטתי מיום 25.12.2018 נקבע כי בשלב זה אין מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, והובהר כי לאחר שתוסדר סוגית העירבון יוחלט לגבי המשך הטיפול בבקשה לרשות ערעור. למחרת, ביום 26.12.2018 נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 25.12.2018. ובבקשה הנוכחית עותר המבקש לביטול החלטות אלה.

2.

לטענתו, מקום שבו "אי קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע מהווה אי קיומו של אפשרות ערעור כלל" (או בקשת רשות הערעור) – ההחלטה נושא הערעור (או בקשת רשות הערעור) "מעוכבת מעיקרא", כך לשונו; וממילא לטענתו לבית המשפט אין שיקול דעת בעניין. לחלופין מבוקש כי בית משפט זה יידרש לבקשה לעיכוב ביצוע מראשיתה.

3.

דין הבקשה להידחות. למבקש עיכוב ביצוע של החלטה אין זכות קנויה כי בקשתו תתקבל, ועליו להראות כי מאזן הנוחות וסיכויי הערעור נוטים לטובתו. בנסיבות המקרה לא מצאתי כי אלה הם פני הדברים, וזאת במיוחד בהינתן שהגשת תגובה לתשובה לבקשה לאישור תובענה כייצוגית אין בה כדי להסב למבקש נזק בלתי הפיך, ודאי לא כזה שאינו ניתן לפיצוי. משכך, הבקשה נדחית וההחלטות מיום 25.12.2018 ו-26.12.2018 נותרות בעינן.