רע"א 9054/17 ספסופה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית נ. רוני סרפטי

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט א' אברהם ) מיום 23.10.2017 בע"א 57271-05-17, במסגרתו התקבל ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בצפת (הרשם הבכיר מ' חלאילה ) מיום 4.4.2017.

2.

סמוך לשנת 2008 יזם המבקש (להלן גם: המושב ), בשיתוף עם רשות מקרקעי ישראל ומשרד השיכון והבינוי, את הקמתה של שכונת הרחבה בת 109 מגרשים במושב. על פי המתווה שגובש, המשתכנים לא יתנו כל תמורה עבור הקרקע שיקבלו, אך יממנו את עבודת הפיתוח של המגרשים – תשלום שישולם למושב ויועבר על ידו למשרד השיכון והבינוי, שבתורו יבצע את עבודות הפיתוח. הוצאות הפיתוח הוערכו בטרם החלה העבודה בסך כולל של 20,374,176 ₪ עבור הפרויקט כולו, כאשר חלק מן העלות סובסד על ידי משרד השיכון והבינוי. בסופו של יום, הוערכה עלות הפיתוח עבור כל מגרש בסך של 127,600 ₪ (לפי מדד מאי 2008). משתכנים שחתמו על חוזים מעת שבוצעה הערכת עלות הפיתוח עבור כל מגרש כאמור, התחייבו לשלם סך של 120,000 ₪, ואילו משתכנים שחתמו על חוזים עובר לביצוע ההערכה, השלימו את הפער בין הסכום ששילמו לבין הסך של 120,000 ₪. העמדת ההתחייבות על סכום נמוך מעלות הפיתוח המוערכת (פער של 7,600 ₪) מקורה בתקוות המבקש כי חלק מעלויות הפיתוח ימומן על ידי משרד הביטחון, בהיות המבקש יישוב ספר – תקווה שהתבדתה בשנת 2014 כאשר נודע לו כי משרד הביטחון לא ישתתף במימון. כיוון שכך, פנה המבקש למשתכנים וביקש מהם להוסיף ולשלם 7,600 ₪ על מנת להשלים את עלות הפיתוח. עקב סירובם של המשיבים לדרישת התשלום האמורה, הגיש נגדם המבקש תובענות בלשכת ההוצאה לפועל. המשיבים התנגדו כאשר הם נאחזים בחוזה שנקב בסך של 120,000 ₪, אותו כבר שילמו, והדיון הועבר לבית משפט השלום.

בית משפט השלום קיבל את התובענות שהגיש המבקש, לאחר שדחה טענות שונות שהעלו המשיבים, ובהם שימוש לא ראוי שביצע לטענתם המבקש בכספיהם ונקיטת אכיפה לא שוויונית בין המשתכנים. כן נדחתה טענת המשיבים כי סעיף 5 בחוזה עליו חתמו, אשר קבע כי עליהם לשלם "תשלומים עבור הקרקע ועבודות פיתוח תשתית ודמי חכירה והוצאות שיידרשו מהם" מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד ואין להיתמך בו. זאת, משאין סעיף זה פוגע בעיקרון לפיו המשיבים קיבלו מגרש חינם אין כסף, וכל שעליהם לעשות הוא לשלם את עלויות הפיתוח.

3.

המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, בקבעו כי החוזה מציין באופן מדויק ומפורש את הסכום שעל המשתכן לשלם עבור הפיתוח, ומכיוון שמקור החיוב עליו נסמך המושב בתביעותיו הוא החוזה, הרי שאין על המשתכן לשלם למעלה מן הסכום הנקוב בו, קרי 120,000 ₪. כן נקבע, כי אין בהוראת סעיף 5 האמור כדי להועיל למבקש, בשל היותה הוראה כללית שאינה יכולה לבוא במקום הוראה ספציפית שנכללה מפורשות בחוזה. המושב ידע על הערכת משרד השיכון והבינוי (סך של 127,600 ₪), ובכל זאת בחר לנקוב בחוזה סכום נמוך מן ההערכה, מבלי שציין בהסכם, במפורש או במשתמע, כי הסכום שנקבע הוערך מתוך התחשבות בסיוע שעתיד ליתן משרד הביטחון; מבלי שמסמך הבקרה התקציבית של משרד השיכון והבינוי צורף להסכם או הוזכר בו; ומבלי שהסכום שננקב בחוזה לתשלום סויג באופן כזה או אחר. הוער, כי אף אם ניתן היה לפרש את כוונת הצדדים בדרכים אחדות, שאחת מהן היא זו שמבקש המושב לשכנע בה, יש לפרש את ההסכם בדרך המיטיבה עם המשתכנים ונגד המושב, שניסח את החוזה באופן ששתק בכל הנוגע לתוספת שיש לשלם אם משרד הביטחון לא ייאות להשתתף בעלות הפיתוח. אף אם נקבל, כך נקבע, כי המבקש שימש אך צינור לתקשורת והעברת כספים בין המשתכנים לבין משרד השיכון והבינוי, בכך אין כדי להצדיק פגיעה במשתכנים ובאינטרס ההסתמכות שלהם.

4.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפני, במסגרתה טוען המבקש כי הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו תביא לכך שלא יועברו הכספים הנחוצים להשלמת הפיתוח, ושכונת ההרחבה תיוותר במצב בלתי מוגמר מבחינת תשתיות ציבוריות, דבר שיפגע בכלל המשתכנים בה. עוד טוען המבקש, כי קיימת "התמרמרות רבה של כ- 95 משפחות משתכנים אשר שילמו את מרכיבי הביטחון" ודורשים עתה כי יושב להם הכסף ששילמו. בנוסף, נטען בבקשה כי בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס לעילה החלופית עליה התבססו התביעות, היא עילת עשיית עושר ולא במשפט, שהרי סירוב המשיבים לשלם את תשלום דמי הפיתוח שנדרשו ושולמו למשרד הבינוי והשיכון, מהווה התעשרות שלא כדין על גבו של המבקש. בהקשר זה, נטען כי חלה על המשיבים חובת השבה של טובת ההנאה שהפיקו – תשלום "רכיבי הביטחון".

5.

המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענים מצדם כי יש לדחות את הבקשה, אשר אינה מעלה כל שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים. לעמדת המשיבים, בצדק נקבע כי ההסכם שנחתם אינו מאפשר גביה נוספת מהם, והפרשנות המוצעת על ידי המבקש פוגעת באינטרס ההסתמכות שלהם. אשר לטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט, ביקשו המשיבים להבהיר כי לפי ההלכה הפסוקה, מקום בו קיים חוזה תקף בין הצדדים, דיני עשיית עושר "לא יתערבו".

6.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, בתגובת המשיבים ובפסקי הדין של הערכאות קמא, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, על בקשות למתן רשות לערער ב" גלגול שלישי " חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) . עיון בבקשה מגלה כי אין היא עומדת באמות מידה אלו. אכן, פרשנות החוזה בענייננו אינה נקייה מספק, אך הבקשה אינה מעלה סוגיה עקרונית בעלת השלכה כללית, והיא נטועה כל כולה בנסיבות המקרה הפרטניות.

לצד זאת, אעיר כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטתי זו אין בהכרח כדי להכריע בשאלת חובתו של המושב להשיב סכומי כסף למשפחות משתכנים אשר שילמו זה מכבר את "מרכיבי הביטחון" (השוו: בג"ץ 117/67 גור-אל נ' המועצה המקומית קריית אונו , פ"ד כא(2) 477, 480 (1967); ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ , פ''ד ס(4) 545 , 582 (2006)).

7.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בנסיבות העניין לא אעשה צו להוצאות.