רע"א 9059/10 הקסטודיה די טרה סנטה נ. דוד (דודיק שלמה) אוחנה

1.

המבקשת עותרת להרשות לה לערער על פסק דינו של בית משפט המחוזי בנצרת (ע"א 32269-05-10 ,

ע"א 32344-05-10 ורע"א 32214-05-10) בו נדחה ערעורה על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (ע"ר 32297-12-09) ונדחתה בקשתה להאריך לה את המועד להגשת ערעור על פסק דין קודם שניתן על ידי

בית משפט השלום בנצרת (ת"א 1856/04).

2.

המבקשת הינה הבעלים של מקרקעין באזור הטיילת ביגאל אלון בטבריה (חלקה 35 בגוש 15107). בנכס ישנן שתי מסעדות המנוהלות על ידי המשיבים. על פי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין זכאים המשיבים לנהל את העסק בו הוריהם היו בעלי זכות דיירות בלתי מוגנת בכפוף לתשלום דמי שכירות למבקשת. לטענת המבקשת המשיבים לא שילמו תמורה מאז שנת 1997 בגין השימוש והחזקת הנכס. היא פנתה לבית משפט השלום בנצרת והלה הורה על פינויים מהנכס וחייב את אמם (להלן: המנוחה) בתשלום דמי השכירות (ת.א. 1856/04 להלן : פסק הדין הראשון). המבקשת פנתה ללשכת ההוצאה לפועל ועתרה לחייב את המשיבים בתשלום הסכום שנפסק בפסק הדין תוך הטלת עיקולים על נכסי המשיבים. המשיבים פנו ללשכת ההוצאה לפועל ועתרו לבטול העיקולים בטענה כי הם כלל לא חויבו בתשלום פסק הדין והחיוב הוטל רק על אימם. ראש ההוצאה לפועל מיאן להסיר את העיקולים והמשיבים הגישו ערעור לבית משפט השלום. בית משפט השלום קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי יש להסיר את העיקולים. המבקשת ערערה על ההחלטה האמורה לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. בנוסף ביקשה המבקשת מבית משפט המחוזי לאפשר לה להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק הדין הראשון שניתן בשנת 2007. אך בקשה זו נדחתה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי.

לטענת המבקשת טעה בית המשפט בקובעו שרק המנוחה חייבת בדמי שכירות ופטר את המשיבים מתשלום דמי השכירות. הם היו צד להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בו נקבע כי למבקשת ישולמו דמי שכירות בסך 40 , 000 ₪. לא ניתן לראות בהם בני רשות בחינם בניגוד להסכם הפשרה המפורש. בנוסף נטען כי בית משפט השלום חרג מסמכותו בהחלטה נשוא הערעור ,

עת הכניס שינויים ותיקונים לפסק הדין הראשון. קביעותיו אינן מתיישבות עם תוכנו של פסק הדין הראשון ומנוגדות לחומר הראיות שהוגש מטעם הצדדים. לשיטתם חומר הראיות הכולל את הודעות המשיבים בהליכים שהתנהלו על רקע הנפסק בפסק הדין הראשון, מוביל למסקנה ברורה לפיה המשיבים חייבים בתשלום דמי השכירות. לבסוף נטען כי היה מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין הראשון בשל סיכוייו הטובים ובשל קיומו של טעם מיוחד , כמפורט בבקשה.

3.

בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור ,

מקום שהדין אינו מחייב זאת. המשוכה גבוהה יותר עת עסקינן בגלגול שלישי. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית , החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כאן מדובר בגלגול רביעי. אף לא מצאתי בטיעוני המבקשת עילה המצדיקה מתן רשות ערעור ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. פסק דינו של בית משפט קמא מנומק ומפורט. בית המשפט המחוזי ניתח את פסק הדין הראשון בו נכתב במפורש כי סעד הפנוי מופנה הן למנוחה והן למשיבים ואילו הסעד הכספי מופנה רק כלפי המנוחה. בית המשפט המחוזי לא הסתפק בכך וניתח בצורה משכנעת ויסודית את הוראות הסכם הפשרה וכתבי הטענות הרלוונטיים התומכים במסקנה זו. עסקינן אפוא בממצאים עובדתיים המבוססים על חומר הראיות. המסקנה אף מתבקשת על פני הדברים. הרי המנוחה היא היחידה שמכוח היותה דיירת מוגנת החזיקה בנכס. לכן אין תמה כי רק היא תחויב בגין הוצאות דמי השכירות. לא די בטענות המבקשת כי יש ליתן פרשנות אחרת לעובדות בתיק זה תוך הדגשת נתונים מסוימים על פני נתונים אחרים. בשקלול מכלול הראיות שבתיק לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מסקנה זו אף תומכת בקביעת

בית המשפט המחוזי כי סיכוי הערעור אינם מצדיקים להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין הראשון משנת 2007. זאת בנוסף לכך שמדובר באיחור בהגשת הערעור של 3 שנים מבלי שהמבקשת הצביעה על טעם מיוחד כנדרש על פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

4.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.