רע"א 9060/07 רונית הרמן נ. ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ

ביום 28.10.01 ביטחה המבקשת את מכוניתה בביטוח מקיף ובביטוח חובה אצל חברת הביטוח, המשיבה. ביום 2.11.01, כך נטען על ידי המבקשת, נגנב הרכב בשעות הערב ממקום חניתו ברחובהּ הראשי של רמת השרון.

בחודש יוני 2002 תבעה המבקשת את המשיבה בבית משפט השלום לתשלום דמי הביטוח. המשיבה העלתה מספר טענות הגנה וביניהן, כי בעת הוצאת הפוליסה (28.10.01) וממילא ביום הגניבה הנטען (2.11.01) המכונית לא הייתה כלל ברשותה של המבקשת. על פי הטענה, מקרה הביטוח (דהיינו, גניבת המכונית) לא התרחש בכלל, ואם אומנם נגנבה המכונית היה זה עוד בטרם הוצאה הפוליסה.

בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ד' שהם) דחה את התביעה וקבע כי לא הוכח שמקרה הביטוח (הגניבה) ארע בתקופה המכוסה על ידי פוליסת הביטוח, ולמעשה לא הוכח כלל כי הרכב נגנב. בית המשפט עמד על מספר טעמים שהובילוהו למסקנה זו: ראשית, ביטוח הרכב של המבקשת – החובה והמקיף – נעשה על ידי המבקשת רק יומיים לפני המועד בו נטען על ידה כי נגנב וזאת לאחר תקופה ארוכה בה לא היה מבוטח. על רקע זה ציין בית המשפט גם את התעקשות בעלה של המבקשת להתחיל את תקופת הביטוח דווקא ביום 28.10.01 ולא בראשית החודש, כפי שהציעה חברת הביטוח. שנית, בני הזוג לא הביאו ראיה כלשהי להימצאותו של הרכב בידם מ – 28.10.01 ואילך – לא תשלום על חניה, לא תשלום על תדלוק ולא עדות של צד שלישי כלשהו שראה את המכונית באותם ימים. זאת למרות שכבר בסמוך למועד הדיווח ידעו המבקשת ובעלה על חשדה של המשיבה. שלישית, בני הזוג הסבירו את עשיית הביטוח בקבלת סכום כסף ושיפור במצבם הכלכלי. ברם, קבלת סכום הכסף הנוסף לא הוכחה. יתר על כן הוראת הקבע שבאמצעותה היתה המבקשת צריכה לשלם את התשלום הראשון של הפרמיה חזרה כבר ביום 4.11.07. בנוסף הצביע בית המשפט על סתירות נוספות בין הפרטים שמסרו בני הזוג – הן בין הפרטים שמסר כל אחד מהם לעומת הפרטים שמסר בן זוגו והן בין הפרטים שמסרו לסוכן הביטוח ובין הפרטים שמסרו בעדותם בבית המשפט. כך לדוגמה, התגלו סתירות בנוגע לשאלה היכן אבד צרור המפתחות הנוסף של הרכב, בנוגע לשאלה מתי דיווח הבעל למשטרה על גניבת הרכב ובנוגע לשאלה האם הבחין הבעל בשברי זכוכית במקום בו חנה הרכב.

בית משפט השלום ניתח בפירוט את מכלול הראיות, מצא היעדר מהימנות של התובעת (המבקשת) ובעלה – ומתוך כל אלה קבע כי לא הוכח כלל מקרה הביטוח ודחה את התביעה.

ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נדחה. בית המשפט (כב' השופטות א' קובו (אב"ד), מ' רובינשטיין וש' דותן) דחה את בקשתה של המבקשת להוסיף כראיה נוספת בערעור את פירוט השיחות המעיד, כך לטענת המבקשת, על שיחה שקיים בעלה עם המשטרה, כדי להוכיח דיווח למשטרה. זאת, משום שראיה זו הייתה זמינה למבקשת עוד קודם לכן. כן ציין בית המשפט כי ממילא לא יכול היה דווח שכזה לסייע למבקשת. עוד דחה בית המשפט את טענת המבקשת כי המשיבה העלימה תמליל שיחה בין החוקר ובין שומר הבנין בו מתגוררים המבקשת ובעלה מבית המשפט, וקבע כי לא היה גם בתמליל זה כדי להשפיע על תוצאת פסק הדין, אשר ניתן בהתחשב במכלול רב של ראיות ולאחר שבית המשפט לא נתן אמון בעדויותיהם של המבקשת ובעלה.

עתה פונה המבקשת בבקשה זו שבפני לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנימוקי הבקשה השגות רבות על ממצאי העובדה שקבע בית משפט השלום ועל הימנעות בית משפט המחוזי מלהתערב בהם. עוד טוענת המבקשת כי הגם שנטל הוכחת הגניבה חל על המבוטח, הרי שהנטל להוכיח שהביטוח נעשה לאחר גניבת הרכב, חל על המבטח. זאת משום שביכולתה של חברת הביטוח לבדוק את עובדת קיומו של הנכס המבוטח בעת עשיית הביטוח.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להדחות מבלי לבקש תגובת המשיבה.

גרסאות המבקשת ובעלה נדחו על ידי בית משפט השלום כבלתי אמינות וזאת בנוסף לממצאי העובדה הרבים והמקיפים שנקבעו על ידו לאחר בחינת הראיות ושמיעת כל העדויות. בית המשפט המחוזי, כערכאת הערעור, לא מצא מקום – ובצדק – לשנות ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית. משמעותם המעשית של ממצאי העובדה שנקבעו הינה כי המבקשת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה לעצם התרחשותו של מקרה הביטוח.

רשות ערעור ל"גלגול שלישי" של ההליכים תינתן במשורה רבה ורק באותם מקרים בהם מעלה הבקשה סוגיה משפטית בעלת חשיבות וחדשנות המצדיקה בחינה ערעורית נוספת של בית המשפט העליון. לא מצאתי כזאת בבקשה שלפני על נימוקיה. אדרבא, נימוקי הבקשה כולם עניינם בממצאי עובדה בכלל ובממצאי מהימנות בפרט שנקבעו על ידי הערכאה המבררת.

לאור כל זאת – אני מחליט לדחות את הבקשה.

משלא נתבקשה תגובת המשיבה – אין צו להוצאות.