רע"א 9080/16 רע"א 9080/16

1.

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' גריל , ב' טאובר ,

ס' ג'יוסי ) מיום 18.10.2016 בע"א 23010-03-16, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט א' גולדקורן ) מיום 17.1.2016 בת"א 38657-04-13.

2.

המבקשת שכרה בזמנים הרלוונטיים לענייננו מבנה בעכו מידי החברה לפיתוח עכו העתיקה בע"מ (להלן: המשכירה ). ביום 17.8.2010 חתמו המבקשת והמשיב על "חוזה הרשאה" (להלן: החוזה ) המתיר למשיב להפעיל מסעדה בנכס תמורת דמי הרשאה חודשיים שנקבעו בחוזה. בחוזה נקבע תנאי מתלה, לפיו החוזה לא ייכנס לתוקף או שייחשב בטל אם תביע המשכירה התנגדות כלשהי לגבי ההתקשרות, מכל סיבה ובכל עת, ואז יהיה על המשיב לפנות את הנכס באופן מידי ולא תצמח לו מכך כל עילת תביעה. ואכן, בסמוך לאחר החתימה הובא דבר החוזה לידיעת המשכירה, וזו הודיעה למבקשת כי איננה מאשרת את ההתקשרות. בעקבות כך, פנתה המבקשת למשיב במכתב ביום 21.10.2010, בו הודיעה לו על ביטול החוזה ודרשה ממנו לפנות את הנכס עד ליום 1.11.2010, תוך שהיא מציינת הפרות יסודיות אחרות של החוזה שביצע המשיב מתחילת ההתקשרות מולה. עם זאת, המשיב לא פינה את הנכס ואף ביטל את ההמחאות שמסר למבקשת על חשבון דמי שימוש עתידיים. בשל כך, ביום 8.3.2011 הגישה המבקשת בלשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע המחאות דמי ההרשאה עד למועד זה; בתיק זה הגיעו הצדדים לבסוף להסדר פשרה, במסגרתו שילם המשיב למבקשת סך של 80,000 ש"ח. ביום 23.3.2011 הגישה המבקשת גם תביעה לפינוי מושכר נגד המשיב, וביום 16.5.2011 ניתן פסק דין בהעדר הגנה שחייב את המשיב לפנות את הנכס.

3.

ביום 22.4.2013 הגישה המבקשת בבית משפט השלום תביעה נוספת נגד המשיב - היא התביעה מושא ההליך דנן - בגדרה טענה כי על המשיב לשלם לה את הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה ההרשאה בגין התעכבותו בפינוי הנכס, שהצטבר לסך של 1,428,590 ש"ח. בית המשפט דחה את תביעתה של המבקשת, וקבע כי מאחר שביום 21.10.2010 התברר כי התנאי המתלה שנקבע בחוזה אינו מתקיים, יש לראות את החוזה כאילו לא נוצר, ולכן איחור בפינוי לאחר מועד זה אינו חוסה תחת סעיף הפיצוי המוסכם. עוד קבע בית המשפט כי הסדר הפשרה שגיבשו הצדדים במסגרת תיק ההוצאה לפועל האמור, מיצה את טענות המבקשת לדמי השימוש הראויים לתקופה שעד לפינוי הנכס.

4.

על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה האחרון מצא לאמץ את מרבית קביעותיו של בית משפט השלום, והוסיף עוד כי להפרות היסודיות האחרות שביצע המשיב לטענת המבקשת אין חשיבות לענין הפיצוי המוסכם, שכן לא בגינם ביטלה המבקשת את חוזה ההרשאה, אלא בשל אי-התקיימותו של התנאי המתלה. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי בענין דמי השימוש בנכס כי אין להסתפק בסכום ששולם במסגרת הסדר הפשרה בין הצדדים, אלא יש להוסיף לכך את ההפרש עד לסכום השווה לדמי ההרשאה החוזיים עבור כל תקופת השימוש.

5.

המבקשת לא השלימה גם עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי והגישה את הבקשה למתן רשות ערעור שלפני, בגדרה היא מעלה טענות נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, שאומצו במסגרת הערעור, ונגד מסקנותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי.

6.

לאחר עיון בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת בלא צורך בתגובת המשיב. כידוע, על בקשות רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) . עיון בבקשה מגלה כי אין היא עומדת במבחן זה, משטענות המבקשת נטועות כולן במחלוקת הפרטנית בין הצדדים. המבקשת לא השכילה להציג כל טענה ביחס לאמות המידה בהן יש לעמוד לצורך קבלת רשות לערער בשנית, ומשכך גם לא שוכנעתי כי ייגרם לה עיוות דין כלשהו עקב דחיית הבקשה.

7.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיב לא אעשה צו להוצאות.