רע"א 9086/01 אבישי רביב נ. מדינת ישראל

השופט י' טירקל:

הרקע וההליכים

1.ביום 25.4.99 הוגש על העותר בבית משפט השלום בירושלים כתב אישום (ת"פ 2070/99) המייחס לו, באישום הראשון, עבירה של אי מניעת פשע, לפי סעיף 262 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין"). לפי הנטען באישום זה, בתמצית, הכיר העותר - ששימש סוכן שהופעל על ידי השירות הביטחון הכללי (להלן - "שב"כ") - את יגאל עמיר. משהתהדקו יחסיהם, בשנת 1995, שמע העותר מפי יגאל עמיר כי צריך להרוג את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (להלן - "ראש הממשלה") ומאוחר יותר גם שמע מפיו כי ירצח את ראש הממשלה. העותר לא דיווח למפעיליו על הדברים ששמע, למרות שהיה עליו לדווח על כך. גם אחרי שרצח יגאל עמיר את ראש הממשלה, ביום 4.11.95, נמנע העותר מלדווח למפעיליו על הדברים ששמע מפיו, אף על פי שמפעיליו ביקשוהו לספר על כל הידוע לו על יגאל עמיר, ואף אמר למפעיליו כי מעולם לא שמע את יגאל עמיר מתבטא בעד פגיעה בראש הממשלה.

האישום השני שבכתב האישום מייחס לעותר עבירות של קשירת קשר לעוון, לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין, ושל תמיכה בארגון טרוריסטי, לפי סעיף 4(א) לפקודה למניעת טרור תש"ח - 1948. לפי הודעותיהם של באי כוח בעלי הדין נמחק האישום השני - או, אמור להימחק - ולפיכך עניינה של החלטה זאת רק השאלות הכרוכות באישום הראשון.

2.ביום 29.6.99 חתם ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, על תעודה בדבר ראיות חסויות (להלן - "התעודה") לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971 (להלן - "הפקודה"), שהוגשה לבית משפט השלום. בתעודה הביע ראש הממשלה את דעתו כי מסירת ראיות בנושאים הבאים עלולה לפגוע בבטחון המדינה:-

"1. מקורות מידע של שרות הבטחון הכללי (להלן השרות) וכל מידע היכול לחשוף מקורות אלו.

2.שיטות פעולה, נהלי עבודה לרבות דיונים פנימיים ודרכי השגת מידע של שרות הבטחון הכללי בכלל וכל שהם מתייחסים לנאשם בפרט, לרבות מידע היכול לחשוף מקורות מידע כאמור בסעיף 1 לעיל.

3.אמצעים טכניים ושיטות פעולה של שרות הבטחון הכללי לרבות ביצוע מעקבים פעולות אחרות מכל סוג שהוא להשגת חומר מודיעיני וחומר חקירה.

4.דרכי גיוס והפעלה של מקורות שרות הבטחון הכללי לרבות מקומות ודרכי מפגש עם מקורות בכלל והנאשם בפרט.

5.מידע הנוגע לנושאי התענינות של השרות, שמות אנשים עליהם דיווח הנאשם. וכן פרטים אודות פעילות במקומות עליהם דיווח הנאשם ו/או כל פרט היכול לחשוף מידע כאמור לעיל.

6.שמות וכינויים של מבצעים ויחידות של שרות הבטחון הכללי וכל פרט היכול לחשוף או לגלות נתונים אודות מבצעים ו/או יחידות אלו.

7.שמם וכן כל פרט אחר, אשר יש בו כדי לגלות את זהותם של אנשי השרות בהווה ובעבר.

8.האמור בסעיפים 1 - 5 ועד בכלל, הינו למעט חומר החקירה הכלול בתיקי פ"א 138/95 יאח"פ, ל"א 35/98 יאח"פ המסומן במספרים 1 - 2110 ולמעט נושאים המהווים טענות פסול בחקירה כלפי החוקרים בעת חקירתו של הנאשם בתיק זה".

3.ביום 20.11.01 הגישו באי כוח העותר עתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 44(א) לפקודה. מועד הדיון בה נקבע ליום 28.11.01, אולם לפי בקשתם המשותפת של באי כוח בעלי הדין יוחד הדיון לקביעת לוח זמנים, סדרי שמיעת העתירה ועיון בחומר החסוי. בתום אותו דיון סוכם כי באי כוח המשיבה ישיבו בכתב על העתירה ונקבעה ישיבה ליום 16.1.02 לשמיעת טיעוני באי כוח בעלי הדין ולהגשת החומר החסוי לבית המשפט על ידי באי כוח המשיבה, בהעדר באי כוח העותר. ביום 2.1.02 הוגשה תגובת באי כוח המשיבה לעתירה. הדיון בעתירה התקיים ביום 16.1.02, כפי שנקבע, ובאותה ישיבה גם הגישו באי כוח המשיבה - בהעדר באי כוח העותר - את החומר החסוי בצירוף הסבריהם. הסברים נוספים נתנו באי כוח המשיבה, בתשובה לשאלות הבהרה שהצגתי להם, בישיבה שהועדתי לצורך זה ליום 10.2.02. לפי בקשת באי כוח העותר, התקיים דיון נוסף בעתירה ביום 12.2.02, אחרי שבאי כוח המשיבה הסכימו למסור לידיהם חומר חסוי נוסף, מלבד החומר שמסרו להם לפני הגשת העתירה (ראו סעיף 8 לתעודה, שתוקנה בעקבות ההסכמה הנזכרת). אחרי שבאי כוח המשיבה מסרו לבאי כוח העותר, לפי בקשתי, את "תיאור החומר שהועבר לעיונו של בית המשפט העליון", הכולל רשימה של סוגי החומר החסוי, חזרו באי כוח העותר וביקשו להוסיף ולטעון גם לגבי רשימה זאת. הדבר נעשה בישיבה ביום 15.2.02.

החומר החסוי

4.באי כוח המשיבה הגישו לעיוני את כל החומר הנוגע לעותר שבידי השב"כ, לרבות תיקו של העותר בשב"כ, מתחילת הפעלתו בשנת 1987 ועד נובמבר 1999. כפי שנאמר ב"תיאור החומר שהועבר לעיונו של בית המשפט העליון", מכיל החומר:

"1. את כל תיקו של העותר בשב"כ. במסגרת זו נכללים בין היתר:

א.דיונים פנימיים שנערכו בשב"כ, בין היתר, בעניינים הקשורים לעותר.

ב.מסמכים שהוכנו לקראת דיונים פנימיים, בעניינו של העותר.

ג.דו"חות פגישה של העותר עם מפעיליו (חלקם נמסר להגנה).

ד.דיווחים שמסר העותר למפעיליו, שלא במהלך הפגישה.

מסמכים הנוגעים להפעלתו של העותר. וביניהם מסמכים המתעדים שימוש באמצעים טכניים שהיו קשורים להפעלתו של העותר.

ו.מסמכים שהוכנו בעניינו של העותר, לאחר הרצח, המסכמים את פעילותו הופעלתו.

ז.מוצגים שנאספו על ידי העותר ונמסרו למפעיליו, במסגרת הפעלתו.

ח.קבלות בדבר החזרי הוצאות פגישות שנערכו בין העותר לבין מפעיליו.

ט.קבלות בדבר כספים ששולמו לעותר, במסגרת תפקידו.

י.תהליך הגיוס של העותר.

יא.שיטות ואמצעים בהם נעשה שימוש במהלך הפעלתו.

יב.אמצעים שנעשה בהם שימוש לצורך השגת מידע.

יג.התכתבויות בין דרגים שונים של מקבלי החלטות בשב"כ הנוגעים לעותר.

יד.תיעוד דיונים עם פרקליטות ומשטרה בעניינו של העותר.

טו.ניתוח מודיעיני של המידע שנמר על ידי העותר.

2.הדיווחים שהתקבלו בשב"כ אודות יגאל עמיר עד יום 4.11.95 (נוכח הטענה על קיומם של מקורות נוספים שדיווחו על יגאל עמיר).

3.נהלים פנימיים הנוגעים למקורות.

4.חומר חקירה המצוי תחת חיסיון (על מנת למנוע חשיפת אמצעים טכניים).

5.כל החומר שנמסר לעותר בפורמט מלא ובפורמט "מושחר".

6.מסמכים הנוגעים להחלטה בעניין העמדתו לדין של העותר וביניהם החלטת היועץ המשפטי לממשלה".

חומר חסוי זה, שבו עיינתי בשלמותו, מקיף כ- 20,000 (עשרים אלף!) עמודים שבכללם יותר מ- 4,000 עמודים שמסרו באי כוח המשיבה לידי באי כוח העותר, כאמור לעיל, בשני שלבים. סקירת כמות כה גדולה של מסמכים, העיון בהם ולימודם - לאור טענות באי כוח בעלי הדין כפי שיובאו להלן - הצריכו זמן רב מאוד. כמו כן עיינתי מיזמתי ב"דין וחשבון - ועדת החקירה לענין רצח ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל (התשנ"ו)" ("ועדת שמגר"), לרבות הנספח הסודי שעניינו "פרשת אבישי רביב", שבינתיים הותר העיון בו (למעט פסקות ספורות); וכן בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה בענין העמדתו של העותר לדין, לרבות ב"החלטה פנימית משלימה" שלו שלא פורסמה.

טענות בעלי הדין

5.בעתירה ביקשו באי כוח העותר לגלות את כל הראיות החסויות. במיוחד ביקשו לגלות את הראיות הנוגעות לנושאים הבאים:

א.תיקו האישי של העותר בשב"כ;

ב.השחרת פרטים במסמכים שהועברו;

ג.רשימת הסוכנים ותוכן דיווחיהם;

ד.מסמכים עליהם מסתמכים עדי התביעה;

ה.נוהלי הפעלת סוכנים;

ו.פרוטוקולים וסיכומי דיון בשב"כ ובפרקליטות;

ז.רשימת האנשים עמם היה העותר בקשר בשב"כ;

ח.מסמכים הנוגעים להחלטה על העמדתו של העותר לדין.

את עתירתם השתיתו על כך שהראיות החסויות דרושות לעותר לצורך הגנתו במשפט, בעיקר מן הטעמים הבאים:

א.לפי כתב האישום "העותר היה סוכן שב"כ וכי דיווח, או לא דיווח בנושאים עליהם תודרך, ממילא הופכת הפעלתו על ידי השב"כ לחלק אינטגרלי וחשוב ביותר של תיק זה. כאשר מאשימים את העותר כי לא דיווח למפעיליו על מה שנטען שהיה ידוע לו בנוגע לכוונות יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה, ממילא הופכת כל הפעלתו על ידי השב"כ, לרבות כל הדיווחים שמסר בעבר, לרבות התייחסות מפעיליו והשב"כ לדיווחיו, לרבות הדיונים שנערכו בעניינו על ידי השב"כ, לרבות הדיווחים שמסר השב"כ לגורמים אחרים על סמך דיווחי העותר, לרבות בדיקות המהימנות שנערכו לו, לרבות התדרוכים שקיבל העותר בעבר, לרבות הדיווחים שדיווחו מקורות אחרים על העותר, ולרבות כל חומר אחר הנוגע לעותר והנמצא בשב"כ, לחומר רלוונטי ביותר להגנת העותר";

ב.לפי כתב האישום, היה העותר חייב לפקח על יגאל עמיר ולדווח למפעיליו, אולם העותר לא דיווח. לפיכך, עליו לקבל את נהלי הפעלת הסוכנים, את ההנחיות והתדרוכים שקיבל ואת המידע הנוגע לדיונים בנוגע לדיווחיו ובנוגע לדיווחים של סוכנים אחרים. "כמו כן, חשוב לדעת כיצד תודרכו סוכנים אחרים, כדי לראות אם אכן הנטען בכתב האישום הינו נכון";

ג."לדוגמא בלבד, מבלי שהדבר יעיד על קו ההגנה של העותר" וכ"טענה אפשרית" העותר "לא ייחס חשיבות לדברי יגאל עמיר ולא סבר שמדובר בכוונות רציניות". לפיכך ניתוח דיווחיו בעבר, הפעלתו, התייחסותו לתדרוכים, התייחסות מפעיליו לדיווחיו ולשאלה אם מילא את התדרוכים שקיבל 'הינם אינפורמציה חיונית להגנת העותר'";

ד.כל גורמי השב"כ קבעו שהעותר לא ידע על כוונות יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה ולדעתו קיימים מסמכים המעידים על כך;

ה.העותר זכאי לעיין במסמכים שעליהם מסתמכים עדי תביעה בהודעותיהם;

ו.לעותר עומדת הגנה מן הצדק מן הטעמים הבאים: ברשות השב"כ היה מידע על "כוונות של אנשי ימין לפגוע בראש הממשלה או באישי ציבור אחרים"; "העותר סבור כי אנשים רבים אחרים ידעו ברמה ובעומק הנטענים כלפיו, על כוונותיו של יגאל עמיר. אנשים אלה לא הועמדו לדין"; ההחלטה להעמיד את העותר לדין נבעה משיקולים לא ענייניים של הגנה על השב"כ אחרי שבמשך תקופה ממושכת התנגד השב"כ לכך. לפיכך, דרוש לו כל החומר הנוגע להחלטה של ראש השב"כ שלא להתנגד להעמדתו לדין; חשיפת שמו וכינויו של העותר כסוכן שב"כ על ידי המדינה ושלוחיה העמידה אותו בסיכון ממשי, לרבות סכנות פיזיות.

6.בתשובתם עמדו באי כוח המדינה על הפרשנות שניתנה בפסיקת בית משפט זה להוראת סעיף 44(א) לפקודה, לפיה יש לגלות את הראיה החסויה אם נמצא "כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". מכאן שיש לתת לנאשם אפשרות הוגנת להביא לפני בית המשפט את ראיותיו וטענותיו במסגרת הגנתו מפני האישום המיוחס לו. כמו כן לא חלקו על כך שאם מצויות בחומר החסוי ראיות החיוניות להגנת הנאשם, כי אז הצדק דורש את גילויין, ושיקול זה עדיף על פני השיקול הבטחוני.

אשר לחומר המצוי בשב"כ הבהירו, כי התעודה אינה גורפת ואינה חלה על כל החומר ומתחולתה הוצא - אחרי בחינה פרטנית - חומר שהתעודה אינה חלה עליו וזה הועבר לעיון באי כוח העותר. זאת, משנמצא כי לדעת המשיבה "היה בנסיבות הענין אינטרס גובר לגלותו ולכללו במסגרת חומר החקירה שיועבר לסניגור, וזאת באיזון מול האינטרס של מניעת פגיעה בבטחון המדינה". אחרי בחינה פרטנית חוזרת הוצאו מתחולת החיסיון מסמכים נוספים (כפוף להסתרת פרטים מסוימים), שהם כל הדיווחים של העותר למפעיליו בשב"כ בתקופה מראשית 1993 ועד סוף 1995. גם אלה הועברו לעיון באי כוח העותר. לטענת באי כוח המשיבה, "במלאכת האיזון במקרה הקונקרטי בין האינטרס שבגילוי הראיה לבין האינטרסים שבאי גילויה, מהטעמים הנזכרים בתעודת החיסיון, יש להעדיף את האינטרסים שבאי גילוי חומר נוסף".

באי כוח המשיבה הדגישו כי הנושאים המפורטים בתעודת החיסיון כנושאים חסויים הם עניינים מובהקים שבהם נדרשת סודיות כדי לאפשר את תפקודו התקין והיעיל של השב"כ. לענין זה צוינו במיוחד, ובין היתר, נהלי עבודה ודיונים פנימיים בנושאים החסויים. עוד הודגש, כי אמנם העותר שימש סוכן שב"כ, אולם אין בכך כדי להצדיק חשיפת כל החומר המבוקש בעתירה והדבר אף לא דרוש להגנתו.

דיון

7.לפי סעיף 44(א) לפקודה:

"44(א) אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה --- אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה " (הדגשה שלי - י' ט').

המצפן שעל פיו עלינו ללכת בבואנו לפרש את סעיף 44(א) לפקודה ובבואנו ליישם את מצוותו על הראיות הקונקרטיות נקבע במספר הלכות של בית משפט זה. כך נאמר, בין היתר, כי:

"שני אינטרסים אלה - של משפט הוגן ושל ביטחון המדינה - נלחמים על הבכורה, ויש להכריע ביניהם. אין זו רק התנגשות בין אינטרס הפרט לאינטרס הציבור. זו גם התנגשות בין שני אינטרסים שלציבור ענין בהם.

- - -

'עשיית צדק' בהקשר זה משמעותה ניהול הליך פלילי הוגן, שיש בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות דין לאותו נשאם ספציפי העומד לדין. על כן, אם חומר החקירה, אשר לגביו חל החיסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על-פני כל שיקול ביטחוני אפשרי. שום נימוק ביטחוני, ויהא הוא הנכבד ביותר, אינו שוקל יותר, במשקלותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע. עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס ביטחוני שלא לגלותה, על-פני הרשעתו של נאשם, שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה.

- - -

--- המבחן, הקבוע בסעיף 44(א) לפקודת הראיות, מחייב בדיקה אינדיווידואלית וספציפית. הוא מחייב בחינת ערכה ההוכחתי של הראיה במסגרת המשפט, שבו מבקשים את הגשתה ---" (דברי הנשיא א' ברק בב"ש 838/84 ליבני ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 729, בעמ' 737-738).

עוד נאמר, כי:

"במאבק אינטרסים זה שבין הצורך לשמור על חסיונה של ראיה לבין הצורך לעשות צדק לנאשם, אמור להכריע בית-המשפט. זאת יעשה בית-המשפט, לאחר שיבדוק בדקדקנות עד כמה יש בו בחיסיון כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם, הגנה שכל נאשם זכאי וראוי לה. לא הרי פגיעה שולית וזניחה בהגנה כהרי פגיעה רבה וגדולה בה. בית המשפט אמור לעשות 'מאזן פגיעות', בהטילו על כפות המאזניים, מזה ומזה, את האינטרסים הנוגדים, ולסופה של שקלא וטריא - בינו לבין עצמו - יקבע ויכריע מי יגבר על מי. כיצד יעשה זאת בית-המשפט?

הכלל שנתקבל הוא זה, שאם ראיה פלונית 'חיונית' היא להגנתו של נאשם, כי אז לא יקיים בית-המשפט את החיסיון אלא יורה על גילויה של הראיה" (דברי השופט מ' חשין בע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 433, בעמ' 445; ראו גם: בש"פ 6392/97 בלביסי נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 176; ע"א 2629/98 השר לביטחון פנים נ' וולפא ואח' (טרם פורסם); ע"פ 568/99 עסאף נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(4) 374; בש"פ 7707/99 קופרמן ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 7403/00 חטיב נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם); ע"פ 621/01 מדינת ישראל נ' דרוויש , פ"ד נה(2) 823).

8.משבאתי לבחון את החומר החסוי שבאי כוח העותר עתרו לגלותו אחזתי מצפן זה בידי. יתר על כן, בבחינת החומר החסוי היתה גישתי שיש לבחון אותו "בעיניו של סניגור" המבקש לגלות כל בדל ראיה שיש בה, ואפילו בדוחק - כשהיא לעצמה או יחד עם ראיות אחרות - לסייע לנאשם. לענין זה התעלמתי מן השאלה - שמקומה בערכאות אחרות - אם הראיה שבה עיינתי היא בגדר "חומר חקירה", כמשמעותו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982, או שאיננה בגדרו. כמו כן התעלמתי מן השאלה באיזו מידה מבוססות טענות ההגנה של באי כוח העותר, כפי שפורטו בסעיף 5 דלעיל, מן הבחינה המשפטית. הוספתי ושאלתי את עצמי: האם יש הצדקה לחיסיון, כפי שהוטל על ידי התעודה? האם החומר החסוי, כולו או מקצתו, רלוונטי להגנתו של העותר? ואם הוא רלוונטי, האם הוא חיוני להגנתו של העותר? האם מצויות כבר בידי באי כוח העותר - בחומר שהועבר לידיהם, או ממקור אחר - ראיות ה"חופפות" ראיות שבחומר החסוי?

9.אקדים בענין השאלה אם יש הצדקה לחיסיון. אכן, כמו שנאמר בב"ש 838/84 הנ"ל (בעמ' 739), סבורני גם אני, כי החסיון אין מקורו בתוכן המידע שבידי שירות הביטחון כשלעצמו אלא בכך שגילויו מאפשר גילוי האמצעים שהשב"כ נקט להשגתו וגילוי זה, פוגע בביטחון המדינה. עוד יש לזכור, כי תפקידו של השב"כ אינו מסתיים במשפטו של העותר, אלא עליו להמשיך ולמלא את תפקידיו גם בעתיד. מששקלתי, אפוא, את נושאי החסיון שבתעודה לפרטיהם על רקע החומר החסוי שבו עיינתי, הגעתי למסקנה, שיש הצדקה לחיסיון.

10.בחנתי, אפוא, באופן פרטני את כל המסמכים שבחומר החסוי על פי ההנחיות שהנחיתי את עצמי, כאמור לעיל. היה זה, בעצם, "מסע דיג" במים רבים שאליו שלחו אותי באי כוח העותר. הגעתי למסקנה, כי החומר שבו עיינתי, רובו ככולו, אינו רלוונטי להגנתו של העותר. ככל שניתן "לדוג" מתוכו מעט מן המעט של חומר רלוונטי, הרי שהוא כבר מצוי ברשותם של באי כוח העותר; בין משום שהועבר לידיהם; בין משום שהוא מצוי בידיעתו של העותר עצמו; ובין משום שפורסם בנספח הסודי לדו"ח ועדת שמגר שעניינו "פרשת אבישי רביב". די בכך שלא לגלות חומר זה. כוונתי לומר, כי כאשר בידי נאשם מצוי ממילא חומר ראיות "החופף" - מבחינת תוכנו ומבחינת ערכו להגנת הנאשם - חומר חסוי, וכאשר דברים אמורים, כביכול, ב"שני עותקים" של אותו מידע עצמו, גובר האינטרס של ביטחון המדינה. יתר על כן, שוכנעתי כי אף החומר המועט שניתן לומר עליו שהוא רלוונטי להגנתו של העותר, אינו חיוני להגנתו.

אעיר כאן, כי כאמור לעיל, החומר החסוי הנוגע לעותר מתייחס לתקופה שמתחילת הפעלתו כסוכן של השב"כ בשנת 1987, כשמונה שנים לפני שנרצח ראש הממשלה, ועד נובמבר 1999, כארבע שנים אחרי שנרצח. נקל לשער, שחומר שעניינו תקופות כה ממושכות לפני הרצח ואחריו, אין לו זיקה להגנתו של העותר. יתר על כן, בישיבה שהתקיימה ביום 10.2.02 הצגתי לבאי כוח המשיבה שאלות רבות בעקבות העיון בחומר החסוי. מתוך תשובותיהם הסתבר לי, כי לבאי כוח העותר הועבר בשלמותו כל החומר שבו דיווחיו של העותר מינואר 1993 ועד נובמבר 1995. כמו כן הועבר לידיהם בשלמותו כל חומר שיש בו התייחסות ליגאל עמיר וכל דו"חות ההפעלה בענין זה. כל התשובות שקיבלתי מבאי כוח המשיבה הניחו את דעתי וכן נחה דעתי שמסרו לי את מלוא המידע שבידיהם.

ענין שראוי לעמוד עליו בנפרד הוא בקשתם של באי כוח העותר לגלות פרוטוקולים וסיכומי דיון בשב"כ ובפרקליטות, בעיקר בענין העמדתו של העותר לדין - בשל הפרשה הנדונה ובשל פרשות אחרות - ובענין אי ההעמדה לדין של אחרים. בקשה זאת יש לדחות ומשני טעמים עיקריים: הטעם הראשון הוא, שיש אינטרס ציבורי שישיבות פנימיות כאלה יתנהלו באופן תקין וכי להתבטאות חופשית בדיונים, שבלעדיה לא ניתן להבטיח בירור מלא של הנושאים העומדים לדיון, יש חשיבות מיוחדת. אלה מצדיקים חיסוי של הפרוטוקולים ושל סיכומי הדיון שנערכו (ראו: בש"פ 1780/96 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334; בש"א 723/97 בנזימן נ' שר הבטחון ואח' , פ"ד נא(1) 364; בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ ואח' , פ"ד נא(5) 224; בג"צ 2534/97 ח"כ יונה יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח' (טרם פורסם)); הטעם השני הוא, שסיכום תמציתי של דיונים אלה ושל השיקולים שהובאו בחשבון נפרש בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה בענין העמדתו של העותר לדין ולדעתי די בכך לצורך טענותיהם של באי כוח העותר במשפט. יצוין, כי "החלטה פנימית משלימה" של היועץ המשפטי לממשלה לא פורסמה, אולם, אין היא מעניינה של העתירה שלפני.

בשולי הדברים ייאמר, כי באי כוח המשיבה הסכימו, בתגובתם שבכתב לעתירה, להעמיד לעיון באי כוח העותר רשימה של מפעילי העותר (על פי כינוייהם) מיום גיוסו כמקור שב"כ. בהבהרות שנתנו בישיבה מיום 16.1.02 ובישיבה מיום 10.2.02 ציינו, כי יש הסדר לגבי התקשורת בין באי כוח העותר לבין עדים. דומה שיש בכך כדי לפתוח פתח לבאי כוח העותר לנסות לבסס את טענות ההגנה שלהם בדרכים אלה.

סיכום

11.בידי באי כוח העותר מצוי, אפוא, כל החומר הדרוש להגנתו של העותר, בין שבאי כוח המדינה העבירו אותו לידיהם לפני פתיחת הדיון בעתירה, בין שהעבירו אותו לידיהם אחרי פתיחת הדיון בעתירה; בין שהוא מצוי בידיהם בדרכים אחרות ובין שנפתחה להם הדרך להשגתו על ידי חקירת עדים. אין בחומר החסוי ראיות נוספות החיוניות להגנתו של העותר. כפי שאמרתי במקום אחר "המתח בין ההגנה על משפט צדק לבין ההגנה על בטחון המדינה עלול להיות מכאיב ומייסר" (בש"פ 7707/99 הנ"ל ; בש"פ 7403/00 הנ"ל). בדיון שלפנינו אין מתח כזה. כף אי הגילוי מכריעה את כף הגילוי.

12.לפיכך, אני דוחה את העתירה לגילוי ראיה.

באי כוח בעלי הדין יודיעו לבית המשפט בפקס תוך 24 שעות על עמדתם לגבי התרת הפרסום של החלטה זאת.