רע"א 9087/96 אליסה מיארה נ. המגן חברה לביטוח בע"מ

1.

לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא להתיר למשיבים להביא ראיות לסתירת קביעת הנכות של המבקשת מס' 1 על ידי הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. בהתאם להחלטה מינה בית המשפט מומחה רפואי על מנת שיחווה דעתו בענין הקשר הסיבתי בין מצבה הנוכחי של התובעת ובין התאונה נשוא התביעה.

המבקשת מס' 1 נפגעה בתאונת דרכים ביום 5.2.89. כתוצאה מתאונה זו נפגעה קשה, ובעיקר בעמוד השידרה הצווארי והגבי. סמוך לאחר התאונה הוגשה תובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1957- (להלן - חוק הפיצויים), אולם זו נמחקה בהסכמה משום שנזקי המבקשת טרם נתגבשו במועד ההוא, והוגשה בשנית לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. יצויין, כי רק בשנת 1992 הכיר המוסד לביטוח לאומי בתאונה כתאונת עבודה.

ועדות רפואיות של המוסד בדקו את המבקשת ולבסוף נקבעה נכותה ל100%- לצמיתות. במסגרת תביעתם של המבקשים (המבקש מס' 2 הוא בעלה של המבקשת) כנגד המשיבה, ביקשה האחרונה לאפשר לה להביא ראיות לסתור את ממצאי הועדה. זאת משום שהתברר שכחודש לפני התאונה נשוא התביעה הגישה המבקשת תביעה למוסד לביטוח לאומי בגין תאונת עבודה וטענה שנפגעה בגב כתוצאה מהרמת משקל כבד, וכן לאור מידע שהתובעת סבלה ממחלת גב בעבר. נוכח מידע זה, טענה המשיבה, כי אין קשר סיבתי בין מצבה הנוכחי של המבקשת לבין התאונה נשוא התביעה. עוד ציינה המשיבה שהיא הביאה דברים אלה לידיעת המוסד לביטוח לאומי וזה השיב שהוא לא מוכן להתערב בענין, ואילו הרופאים בועדה הרפואית לא התייחסו לעובדות האמורות. אכן, בדו"ח הרפואי אין כל התייחסות לעברה של המשיבה ואין דיון בשאלת הקשר הסיבתי.

המבקשים התנגדו לבקשת המשיבה מן הטעם שאין קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים הבאת ראיות לסתור.

בהסתמכו על דברי המשיבה, קבע בית משפט קמא כי נוכח קיומן של פגיעות קודמות אצל המבקשת, ומכיוון שהועדה הרפואית שקבעה את נכותה של המבקשת לא דנה בנושא הקשר הסיבתי, יש להתיר הבאת ראיות לסתור. לפיכך, ובהעדר התנגדות מצד המבקשים, מינה בית המשפט מומחה מטעמו לשאלת הקשר הסיבתי, וכן קבע כי כל צד רשאי להעביר למומחה כל חומר רפואי שברשותו וכל מסמך הנושא את חתימת המבקשת והנוגע לענין.

2.

טענות המבקשים בבקשה שלפנינו, הינן בתמצית:

הבקשה להביא ראיות לסתור נתבקשה בעל פה במהלך קדם משפט ושלא על דרך המרצה, כנדרש בתקנה 240 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1982-, וללא צירוף בתצהיר לביסוס הטענות העובדתיות הנטענות (כנדרש בתקנה 241).

לאור העובדה שטענה זו לא נטענה בפני בית משפט קמא, לא מצאתי מקום לדון בה ובפרט, שלפי החומר העובדתי שהיה בפני בית המשפט, יכול היה לקבוע את הממצאים אשר היוו יסוד להחלטתו.

לגופו של ענין טוענים המבקשים, כי הבאת ראיות לסתור נועדה למקרים מיוחדים וחריגים, אשר המקרה שלפנינו אינו כלול בהם.

כן טוענים המבקשים, כי העובדות הנוגעות לעברה של המבקשת היו בפני הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי.

3.

נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. לאור המידע שהציגה המשיבה בפני בית משפט קמא בענין עברה הרפואי של הנפגעת עובר לתאונה, אני סבור כי מסקנתו לפיה יש מקום ליתן היתר להביא ראיות לסתור ולבחון את שאלת הקשר הסיבתי בין נכותה ובין התאונה נשוא התביעה הינה סבירה ולא מצאתי מקום להתערב בה.

לכאורה, מצבה הרפואי הרלוונטי של המבקשת קודם התאונה לא היה לנגד עיני הועדה הרפואית של המוסד לביטוח הלאומי, ודי ובכך להצדיק הבאת ראיות לסתור (ר' ע"א 5579/90 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה , פ"ד מה(4) 77).

4.

בענין המסמכים שהיו רשאים ב"כ הצדדים להמציא למומחה הרפואי, נראה לי שיש, לצורך הבהרה, לשנות את קביעת בית המשפט המחוזי. במקום זה שנקבע בהחלטתו נקבע בזה שכל צד יהיה רשאי להמציא למומחה את המסמכים המותרים בהמצאה לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים רפואיים) התשנ"ז1988-, ובנוסף להם כל מסמכים בחתימת יד המבקשת המצביעים על תלונות המבקשת אשר יש להן קשר לשאלה שהועמדה להכרעתו של המומחה.

5.

בכפוף לאמור בפיסקה הקודמת, הבקשה לרשות ערעור נדחית.

בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.