רע"א 9091/99 שמעון שריקר נ. מדינת ישראל

בשתי הזדמנויות סמוכות בשנת 1995 פגע המערער לרעה בקטינה שגילה למטה מ15- שנה שהועסקה על-ידו בעבודות משק בית. במקרה הראשון עשה מעשה מגונה בגופה, ואילו במקרה השני ביצע בה מעשה אינוס בכך שהחדיר את אצבעו לאיבר מינה. המערער כפר במעשים שיוחסו לו אך בתום שמיעת הראיות פסק בית המשפט המחוזי להרשיעו בשתי הפרשיות. על המערער נגזרו שמונה שנות מאסר

בפועל ושתי שנות מאסר על-תנאי. הוא מערער לפנינו על הרשעתו בדין, ולחלופין - על חומרת עונש המאסר.

הערעור נגד הכרעת הדין דינו להידחות. הרשעת המערער התבססה על הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי על-יסוד הראיות שבאו לפניו. בית המשפט נתן אמון מלא ומוחלט בגרסת המתלוננת ודחה, כבלתי ראויה לאמון, את גרסת המערער. בית המשפט היה מודע לכך שביחס לעצם ההתרחשויות אין לפניו ראיות אחרות זולת גרסותיהם הסותרות של המתלוננת ושל המערער; ומשהזהיר את עצמו מפני הרשעה המבוססת על עדות המתלוננת בלבד, הגיע לכלל מסקנה כי יש להרשיע את המערער בדין. לא למותר להוסיף, כי תמיכה מסוימת לגרסת המתלוננת נמצאה לבית המשפט המחוזי בשקריו של המערער, שהתייחסו לכמה מן הנסיבות הרלוונטיות הסובבות את פרשת המעשים גופם. חרף טענותיה של הסניגורית לא מצאנו מקום להתערב בהכרעת הדין.

בתשובתה לערעור על העונש הודתה באת-כוח המדינה, בהגינותה הרבה, כי גם לדעתה יש מקום להקלה מסוימת בעונש המאסר. אנו סבורים כי העונש שהושת על המערער אמנם הולם את חומרת המעשים. ואולם לנוכח הזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירות, שבמהלכו חלה התדרדרות ממשית במצב בריאותו של המערער בעקבות התקף לב וניתוח מעקפים שעבר לאחרונה, החלטנו לקבל את הערעור על גזר הדין ולקצר את תקופת המאסר הממשי.

התוצאה היא שהערעור על הכרעת הדין נדחה, ואילו הערעור על גזר הדין מתקבל באופן שעונש המאסר הממשי יעמוד על חמש (תחת שמונה) שנות מאסר. עונש המאסר על-תנאי יישאר על כנו. המערער יתייצב לריצוי עונשו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ביום 1.7.01 לא יאוחר מהשעה 11:00.