רע"א 9095/04 יעקב ותמר דרהם נ. קיבוץ עברון ,אגודה שיתופית

בין המבקשים 1 ו-2 (להלן: המבקשים) והמשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים) התקיימו הליכי בוררות, שמטרתם הייתה לקבוע איזה סכום על המבקשים לשלם למשיבים על-מנת לקנות את חלקם של המשיבים בחברת יד רם לאיכות הסביבה בע"מ (להלן: החברה), אשר הבעלות בה הייתה משותפת לצדדים. הבוררות נחלקה לשני חלקים. החלק הראשון היווה בוררות "חשבונאית", שנערכה בפני רואה-חשבון (להלן: הבורר החשבונאי) ומטרתו הייתה לקבוע את הסכום המהווה את השקעות המשיבים בחברה. החלק השני היווה בוררות "משפטית", שנערכה בפני עורך-דין ומטרתו הייתה לקבוע את האופן שבו ירכשו המבקשים את השקעותיהם של המשיבים בחברה.

ביום 16.11.2003 נתן הבורר החשבונאי פסק בוררות חלקי (להלן: פסק הבוררות החשבונאית) ובו קבע, כי סך כל השקעותיהם של המשיבים בחברה הינו 4,860,000 ש"ח. עם זאת, הוסיף הבורר החשבונאי, כי מסכום זה יש לקזז סכום של 1,634,541 ש"ח, המהווה מחצית מחובותיה של חברת י.ע. הידרו גליל 2000 בע"מ, אשר נמצאה בבעלות מלאה של החברה (להלן: חברת הבת). במקביל לקביעה זו המשיך הבורר החשבונאי וקבע, כי הסכום הנ"ל בסך של 1,634,541 ש"ח יועבר בספריה של חברת הבת כחוב למשיבים ויוחזר למשיבים על-ידי חברת הבת.

ביום 3.2.2004 הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בחיפה, בקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות החשבונאית ולתיקונו. המבקשים טענו, כי הבורר החשבונאי הוסמך רק להצהיר על הסכום המהווה את השקעותיהם של המשיבים בחברה והתייחסותו לחברת הבת היוותה חריגה מסמכות.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' גרשון) קיבל את הבקשה וביטל באופן חלקי את פסק הבוררות החשבונאית בקובעו, כי אכן חרג הבורר החשבונאי מסמכותו בכך שכלל בבוררות החשבונאית את חברת הבת. על-כן, ביטל בית-המשפט המחוזי את כל חלקי פסק הבוררות החשבונאית אשר לא עסקו בקביעת סך השקעותיהם של המשיבים בחברה. בהתאם, תיקן בית-המשפט את פסק הבוררות החשבונאית, כך שנמחקה ממנו ההחלטה על חובה של חברת הבת למשיבים ובמקביל נמחק קיזוז הסכום של 1,634,541 ש"ח, אשר קוזז כאמור בגין חלקם של המשיבים בחובותיה של חברת הבת. לאור זאת, קבע בית-המשפט המחוזי, כי הסכום אליו מתייחסת הבוררות החשבונאית הינו הסכום של 4,860,000 ש"ח. לאחר התיקון, עשה בית-המשפט שימוש בסמכותו לפי סעיף 28 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) ואישר את פסק הבוררות כפי שתוקן.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוענים המבקשים, כי שגה בית-המשפט המחוזי משביטל את חלקו של פסק הבוררות החשבונאית, אשר עסק בקיזוז הסכום של 1,634,541, שכן הדבר כלל לא נתבקש על-ידי מי מהצדדים.

מנגד, טוענים המשיבים, כי צדק בית-המשפט המחוזי בכך שביטל את קיזוז הסכום, במקביל לביטול הקביעה על חובה של חברת הבת למשיבים. לחלופין, טוענים המשיבים, כי באם יקוזז מסכום הבוררות הסכום של 1,634,541 ש"ח, כבקשת המבקשים, הרי שיש במקביל להשיב את ההצהרה בדבר חובה של חברת הבת כלפי המשיבים בסכום זה.

לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כפי שעולה בבירור מעיון בפסק הבוררות החשבונאי ומפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, קיזוז הסכום של 1,634,541 ש"ח מהסכום אותו קבע הבורר החשבונאי וקביעת חובה של חברת הבת למשיבים בסכום זה הנם שני צדדים של אותו מטבע, הנובעים מהתחשבות במערכת היחסים בין הצדדים, החברה וחברת הבת בכללותה. משטענו המבקשים בפני בית-המשפט המחוזי, כי חרג הבורר החשבונאי מסמכותו משהתייחס לחברת הבת ובית-המשפט המחוזי קיבל את טענתם זו, הרי שהדרך היחידה לתיקון פסק הבוררות החשבונאית הייתה באמצעות ביטול כלל חלקיו אשר עסקו בחברת הבת – הן הקיזוז והן ההצהרה על חובה של חברת הבת.

המבקשים למעשה מבקשים שנאפשר להם "לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה", כלומר, לקזז מהסכום אותו הם נדרשים לשלם למשיבים את חלקם בחובות חברת הבת מחד גיסא ומאיך גיסא לא לקבוע בהתאם חוב של חברת הבת למשיבים בגין הסכום שקוזז. ברי, כי לא ניתן להיענות לבקשתם.

בית-המשפט המחוזי קבע, לבקשת המבקשים, כי התייחסותו של הבורר החשבונאי לחברת הבת היוותה חריגה מסמכות. על כן עשה בית-המשפט המחוזי שימוש בסמכותו לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות ותיקן את פסק הבוררות החשבונאית כך שנמחקו ממנו כל ההתייחסויות לחברת הבת. הגם שהמבקשים לא ביקשו במפורש, כי יבוטל גם הקיזוז, הרי שמשטענו לחוסר סמכות של הבורר החשבונאי בנקודה זו, מנועים הם מלבקש להותיר על כנם חלקים מתוך פסק הבוררות החשבונאית, אשר עוסקים גם הם בחברת הבת.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם באשר אין היא מגלה כל היבט עקרוני החורג מגדר עניינם הפרטי של הצדדים, אשר יצדיק דיון במקרה בפני ערכאה שלישית (ראו רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם)).

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים בסכום של 7,500 ש"ח.