רע"א 9119/12 עיריית גבעת שמואל נ. יואל שפירא

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר שרון ), מיום 13.11.2012 בע"א 13176-11-11, בו נדון ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט י' דלוגין ), מיום 20.9.2012, בת"א 53520/07.

2.

המשיב הוא תושב העיר גבעת שמואל ובמועדים שונים היה בעלים של מקרקעין בה. בין בעלי הדין נתגלעה מחלוקת בנוגע לאופן ההתחשבנות בגין קיזוז מקדמות ששילם המשיב על חשבון היטלים שונים שהוציאה לו עיריית גבעת שמואל (להלן - המבקשת ), מאוחר יותר. בעוד שהמשיב סבר שעל המקדמות ששילם יש להוסיף ריבית והצמדה לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980 (להלן - החוק ), סברה המבקשת שיש להסתפק בהפרשי הצמדה בלבד ממועד המקדמה ועד מועד ההתחשבנות, בנימוק לפיו רק במועד סיום ההתחשבנות הסופית ניתן היה להיווכח האם קיימת יתרה כלשהי לטובת המשיב.

3.

על רקע המחלוקת הגיש המשיב תביעה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו להשיב לו סך של 233,767 ש"ח שגבתה ממנו המבקשת, לטענתו, ביתר, בשנים 1997, 1999 ו- 2004. התביעה התבררה לפני שני מותבים שונים עד שהועברה, לבסוף, לידי כב' השופט י' דלוגין . במסגרת התביעה הוגשה חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט (להלן - המומחה ), לאחר שבעלי הדין לא הגיעו להסכמה ביניהם באשר לאופן החישוב.

4.

בית משפט השלום דחה את התביעה. בית המשפט החליט שלא לאמץ את חוות דעתו של המומחה בקובעו שקיים כשל מהותי באופן החישוב שערך. בית המשפט קבע שמשמעות העובדה שהמשיב לא פנה בדרישה בכתב לקבל יתרה כלשהי, אלא רק בשנת 2005 או 2006, שבהן לא עמדה לו כלל יתרת זכות המזכה בריבית היא, שבתקופה שממועד תשלום המקדמות ועד תום הפחתת החיובים לא הייתה כל סיבה, לא מן הדין ולא מן הצדק, להוסיף לתשלומים אלו ריבית. בית המשפט נימק מסקנה זו בכך שאין מדובר בסכומים שהיו אמורים להיות מוחזרים למשיב באותה עת, וקבע שגם המשיב לא סבר כך. בית המשפט הוסיף שהאיזון הנכון בין הצדדים הוא להוסיף לתשלומים ששילם המשיב הפרשי הצמדה בלבד, וכי תוצאת החישוב היא שהמשיב חייב למבקשת סך של 3155 ש"ח.

5.

על פסק הדין הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, במסגרתו טען שבית משפט השלום התעלם מהסכמה דיונית מפורשת שהושגה בין בעלי הדין וקיבלה תוקף של החלטה ביום 20.5.2009, על ידי כב' השופט מ' בן-חיים . לפי ההסכמה זו היו אמורים בעלי הדין להגיש תחשיבים הדדים בקשר למקדמות ששילם המשיב למבקשת בתקופה הרלוונטית. לצורך עריכת התחשיבים הוסכם שלכל סכום ששילם המשיב למבקשת, ולכל סכום בו חייבה המבקשת את המשיב, יוסיפו הפרשי הצמדה וריבית על פי סעיף 6 לחוק (להלן - ההסכמה הדיונית ).

6.

בית המשפט המחוזי השתית את פסק דינו על ההסכמה הדיונית, וקיבל את הערעור. בית המשפט קבע שההסכמה הדיונית היא הסכמה מפורשת ומפורטת, אשר נשמעה ונרשמה מפי באי-כוח בעלי הדין, ולא נראה שהם החסירו הסכמה או הבנה כלשהי. בית המשפט דחה את טענת המבקשת שלפיה ההסכמה הדיונית ניתנה לצורך התחשיב בלבד, ללא כל כוונה מצידה לוותר על טענותיה. בית המשפט הפנה לשתי החלטות נוספות של כב' השופט מ' בן-חיים , בהן החלטה מיום 16.9.2009, בה ציין השופט במפורש כי קבע שבחשבון המצטבר ישוערכו גם התשלומים וגם החיובים על פי האמור בסעיף 6 לחוק. לאור העובדה שהצדדים לא הגיעו לחישוב מוסכם, מינה השופט בהחלטה זו את המומחה לערוך חישוב ב"חשבון מצטבר", ולבדוק, האם במועד מסוים במשך התקופה הרלוונטית היה זכאי צד כלשהו ליתרה הקיימת בחשבון, אם לאו. בתוכן החלטות אלה ראה בית המשפט חיזוק למסקנתו בנוגע למשמעות ההסכמה הדיונית.

7.

בית המשפט המחוזי קיבל את חוות דעתו של המומחה חרף טענות המבקשת בנוגע לאופן החישוב שערך. בית המשפט קבע שאין חולק שיש לזכות את המשיב בריבית ובהפרשי הצמדה עד המועד בו חויב לראשונה, שכן הוא שילם את הסכום כמקדמה עוד לפני החיוב. בית המשפט ציין שהיתרה מתוך המקדמה המשוערכת שנותרה לאחר החיוב הופכת, למעשה, ליתרת זכות, שגם אותה יש לשערך עד למועד החיוב הבא. והשערוך כולל, בהתאם להסכמה הדיונית, תוספת של ריבית ושל הפרשי הצמדה, עד למועד החיוב הבא, וכך חישב המומחה. לבסוף, קבע בית המשפט כי משנדחו טענות המבקשת בקשר לתוקף ההסכמה הדיונית, נותרה רק מחלוקת בנוגע לאופן החישוב, שהמומחה ערך כראוי. משכך, חייב בית המשפט את המבקשת לשלם למשיב סך של 97,497 ש"ח בתוספת של ריבית ושל הפרשי הצמדה כדין מהמועד הקובע, וכן, הוצאות משפט. בעקבות פסק הדין הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שלפניי.

8.

המבקשת טוענת שיש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהשיב על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום. לטענת המבקשת, הבקשה מעוררת שאלה פרשנית עקרונית בנוגע לאופן יישומו של סעיף 6 לחוק: האם זכאי אדם לתוספת ריבית על מקדמות ששילם על חשבון תשלומי חובה עתידיים החל ממועד תשלומם ועוד בטרם נערכה ההתחשבנות הסופית עימו? לדעת המבקשת שאלה זו טרם הוכרעה בפסיקה וחשיבות ההכרעה בה חורגת מעניינם של בעלי הדין, שכן היא מתעוררת ביחסים שבין תושב לרשות המקומית שבתחומה הוא יושב. לדעת המבקשת, יש בהכרעה בשאלה זו כדי לתרום לאחידות הפסיקה. המבקשת טוענת עוד שבית המשפט המחוזי יישם באופן שגוי את האמור בסעיף 6 לחוק, כך שהעניק תוספת ריבית על מקדמות ששילם המשיב מרצונו בגין תקופה שבה לא ביקש השבה של תשלומי היתר. המבקשת מפנה לפער שבין הרישא לסיפא של סעיף 6 לחוק, ומציינת כי בעוד הרישא לסעיף דנה בשמירה על ערך הכסף שנגבה ביתר בתקופה שבה הוא הוחזק בידי הרשות, הסיפא לסעיף דנה בתמרוץ הרשות להשיב את הכספים ללא שיהוי וקובעת סנקציה במקרה של שיהוי. לדעת המבקשת, בדין קבע בית משפט השלום שעד לביצוע ההתחשבנות הסופית לא ניתן היה לקבוע שבוצעה גביית יתר, ולכן די בשמירה על ערך הכסף בהוספת הפרשי הצמדה ללא צורך בהענשתה על ידי תשלום ריבית.

9.

המבקשת מוסיפה שעד לביצוע ההתחשבנות בשנת 2005, לא נדרשה כלל על ידי המשיב להשיב את תשלומי היתר, ואף לא נטען נגדה שגבתה ביתר. מאחר שבזמן זה עדיין לא

בוצעה ההתחשבנות ולא נקבע שבוצעה כלל גביית יתר, טוענת המבקשת שאין כל טעם, הצדקה או הגיון להשית עליה תשלום ריבית, כסנקציה עונשית, המופעלת רק כשמתברר שנעשתה גביית יתר והרשות משתהה בהשבתם. לדעת המבקשת, הכרעת בית המשפט המחוזי "הופכת על ראשו" את מעשה ההתחשבנות בין המקדמות לחיובים ועלולה לגרום לעיוות תוצאת ההתחשבנות.

10.

דין הבקשה להידחות. חרף טענת המבקשת, בקשתה אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית אשר השלכותיה חורגות מהסכסוך הפרטני שבין הצדדים, ומצדיקה דיון בה ב"גלגול שלישי" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). למעשה, הכרעה בשאלה הפרשנית בנוגע לאופן יישומו של סעיף 6 לחוק אינה דרושה בענייננו, שכן השאלה שביסוד בקשת רשות הערעור היא שאלת פרשנות ההסכמה הדיונית שבין בעלי הדין שניתן לה תוקף משפטי. מאחר שלא מצאתי שבית המשפט המחוזי טעה בפרשנות ההסכמה הדיונית, הרי המחלוקת שנותרה היא מחלוקת בנוגע לאופן החישוב. בעניין זה אין להתערב, שכן מדובר, כאמור, בסכסוך פרטני שנתגלע בין בעלי הדין. לפיכך, חרף התוצאות השונות אליהן הגיעו הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית, אפוא. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.