רע"א 9120/07 פלוני נ. פלוני

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו מיום 4.9.2007 (ערעורים מאוחדים ע"א 3484/06 ו– 3485/06), בגדרו נדחו ערעורי המבקשים על החלטות ראש ההוצאה לפועל ברחובות מיום 12.10.2006 בתיק הוצאה לפועל שמספרו 21-04423-01-5

(להלן: התיק הראשון ) ותיק הוצאה לפועל שמספרו 21-04424-01-6 (להלן: התיק השני ).

ואלו בתמצית העובדות הצריכות לעניין: המבקשים הנם החייבים בתיקי ההוצאה לפועל שבנדון והמשיבים הם הזוכים. תיקי ההוצאה לפועל נפתחו לשם ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות מיום 13.7.2000 (תיקים מאוחדים א 1465/96, א 4666/96 ו-א 732/96) (להלן: פסק הדין ). עניינו של פסק הדין בתביעות הדדיות אשר הגישו הצדדים בגין חוזי מכר מקרקעין שלובים, בהתאם להם המבקשים מכרו למשיבים דירת מגורים והמשיב 1 מכר למבקשים מגרש. א 1465/96 ו-א 4666/96 נדחו בהעדר התייצבות, אחר שהמבקשים לא הגישו במועד סיכומים מטעמם. במסגרת א 732/96, התקבלה תביעת המשיבים לפיצויים בגין הפרת חוזה מכר הדירה על ידי המבקשים.

בגדרו של פסק הדין, חויבו המבקשים, יחד ולחוד, לשלם סכומי כסף שונים למשיבים. כן נקבעה בו זכותם של המבקשים לקזז סכום העומד על 18,000 דולרים מחיובם כלפי המשיב 1 בלבד. זאת אחר שנקבע כי המשיב 1 הפר תנאי יסודי בחוזה מכר המגרש ולפיכך חייב בתשלום הפיצוי המוסכם על פי החוזה. בהתאם לזאת, חויבו המבקשים לשלם למשיב 1 את הסכומים שנקבעו בפסק הדין בקיזוז 18,000 דולרים ולמשיבה 2 בהעדר הקיזוז. לבסוף נקבע כי חיוב המבקשים כלפי המשיבים מאוחד ומשכך לא יעלה הוא על הסכום בו חויבו על פי פסק הדין.

תיק ההוצאה לפועל הראשון נפתח על ידי המשיבה 2 על מלוא סכום החיוב שנפסק כנגד המבקשים,

בעוד התיק השני נפתח על ידי המשיב 1 על סך 131,442 ש"ח ובוצעה בו הקטנת חוב על סך 124,158 ש"ח.

ביום 8.11.2001 הגישו המבקשים בקשה דחופה לעיכוב ההליכים בטענה, כי לשם ביצוע פסק הדין פתחו המשיבים במרמה שני תיקי הוצאה לפועל. זאת על אף שהמ דובר בחיוב אחד של המבקשים כלפי שני המשיבים. עוד נטען כי הסכומים שנכללו בבקשות הביצוע אינם משקפים נכונה את חיוב המבקשים על פי פסק הדין.

ביום 11.11.2001 דחתה הרשמת ה' אסיף את הבקשה לעיכוב ההליכים, בקובעה כי לא נפל פגם בפתיחת שני תיקי הוצאה לפועל נפרדים לשם ביצוע פסק הדין. זאת מאחר וחיוב המבקשים כלפי כל אחד מהמשיבים שונה, באשר פסק הדין קבע את זכותם של המבקשים לקזז סכומים כלפי המשיב 1 בלבד. עוד נקבע כי בגין כל סכום שישולם על ידי המבקשים בתיק אחד יש לבצע הקטנה אף בתיק הנוסף.

ביום 16.6.2002 הגישו המבקשים לראש ההוצאה לפועל ברחובות בקשות בטענת "פרעתי", בשני תיקי ההוצאה לפועל. בבסיס בקשות ה"פרעתי" שהעלו המבקשים, עמדה טענתם, לפיה משקוים החיוב על ידם כלפי המשיב 1 על דרך הקיזוז, מהווה הדבר אף משום פירעון של חובם כלפי המשיבה 2. זאת בהתאם להוראות

סעיף 59 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים), לפיו רשאי החייב לקיים את החיוב כלפי אחד מהנושים, לפי בחירתו. עוד שבו המבקשים על טענתם, לפיה שיעור החוב שעל בסיסו נפתחו תיקי ההוצאה לפועל בטעות יסודו. לגישת המבקשים, בעטים של פגמים אלו נגרמו להם נזקים, בדמות חיובם בכפל אגרת הוצאה לפועל ושכר טרחת עורך דין.

ביום 29.7.2002 דחתה ראש ההוצאה לפועל ברחובות (הרשמת ל' שלזינגר - שמאי) את בקשות ה"פרעתי", בקובעה כי לא נפל פגם בפתיחת שני תיקי הוצאה לפועל נפרדים לשם ביצוע פסק הדין. זאת מאחר והדבר נעשה עקב אילוצי מערכת המחשוב בהוצאה לפועל, בהתחשב בעובדה כי פסק הדין כולל חיובים בסכומים שונים כלפי כל אחד מהמשיבים. אף טענת המבקשים לעניין הקיזוז נדחתה, תוך שנקבע כי טענה זו כבר נדונה ונדחתה על ידי הרשמת אסיף. משכך, באשר אין הרשמת שמאי מהווה ערכאת ערעור על החלטות הרשמת אסיף, נקבע כי אין מקום לדון בטענה זו בשנית. לבסוף נקבע כי הסכומים אשר ננקבו בבקשות הביצוע הינם בהתאם לפסק הדין.

על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו (ע"א 2547/02), אחר שטענו, בין היתר, כי החלטת ראש ההוצאה לפועל התקבלה בהעדר דיון במעמד הצדדים.

ביום 5.8.2003, קיבל בית המשפט המחוזי (השופטת י' שטופמן) את הערעור והורה על ביטול החלטות ראש ההוצאה לפועל מיום 29.7.2002 והחזרת התיק לשם קבלת החלטה מנומקת בטענת ה"פרעתי" שהעלו המבקשים, אחר קיום דיון במעמד הצדדים.

בתאריך 31.8.2004, אחר קיום דיון במעמד הצדדים, דחתה בשנית ראש ההוצאה לפועל (הרשמת ל' שלזינגר - שמאי) את טענת ה"פרעתי" שהעלו המבקשים. במסגרת החלטתה זו, חזרה היא בשנית על קביעתה, לפיה לא נפל פגם בפתיחת שני תיקי הוצאה לפועל לשם ביצוע פסק הדין, לאור אילוצי מערכת המחשוב בהוצאה לפועל, כאמור לעיל. נקבע כי אין בפתיחת שני תיקים כאמור כדי לעמוד בסתירה להוראות סעיף 59 לחוק החוזים או כדי לפגוע בזכות החייבים. זאת באשר עם תשלום סכום כלשהו על ידי אחד מהחייבים בגין חיוב אשר משותף לשניהם, יוקטן חובו של החייב האחר באותו הסכום. עוד נדחתה טענת המבקשים לפיה יש לקזז כספים בסכום העומד על 18,000 דולרים אף מחיוב המבקשים כלפי המשיבה 2. זאת מאחר והדבר נוגד את קביעת פסק הדין, לפיה זכות הקיזוז קמה למבקשים כלפי המשיב 1 גרידא, ואילו כלפי המשיבה 2 חייבים המבקשים במלוא סכום החוב הפסוק.

יצוין, כי על פסק דינו של בית המשפט השלום ברחובות הגישו הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו (ערעורים מאוחדים 1133/04 ו – 2835/00). ערעור המבקשים הופנה כנגד דחיית תביעותיהם, בעוד המשיבים טענו כנגד זכות המבקשים לקיזוז.

ביום 19.3.2006 דחה בית המשפט המחוזי (השופטים א' קובו , מ' רובינשטיין ו-י' שנלר) את ערעור המבקשים וקיבל את ערעור המשיבים, תוך שנקבע כי החלק בפסק הדין אשר הורה על זכות המבקשים לקיזוז מבוטל, ואילו יתר חלקי פסק הדין נותרו על כנם.

להשלמת התמונה יצוין, כי לשם קביעת שיעור החוב על בסיסו נפתחו תיקי ההוצאה לפועל, הורתה ראש ההוצאה לפועל (הרשמת ל' שליזנגר – שמאי) על מינוי רואה חשבון מומחה מטעם לשכת ההוצאה לפועל (להלן: המומחה). ביום 27.6.2006 (אחר חקירת המומחה על ידי הצדדים ביום 14.6.2006) קיבלה ראש ההוצאה לפועל ברחובות (הרשמת י' גרינוולד) את חוות דעת המומחה לעניין שיעור החוב במלואה.

ביום 12.10.2006, ניתנו החלטות ראש ההוצאה לפועל ברחובות (הרשמת ל' שזינגר -

שמאי) בשני תיקי ההוצאה לפועל, המורות על הוספת המשיב 1 כזוכה בתיק ההוצאה לפועל הראשון וסגירת תיק ההוצאה לפועל השני.

על החלטות אלו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו (ערעורים מאוחדים

3484/06 ו – 3485/06 ), הוא הערעור נשוא בקשה זו.

ביום 4.9.2007 דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו (השופטת י' שטופמן) את הערעור. נקבע כי עם קבלת ערעור המשיבים וביטול זכותם של המבקשים לקיזוז במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 19.3.2006, המ דובר

בחוב אחד על סך 131,442 ש"ח, אשר חלקו שולם במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. בנסיבות אלו, מצטמצמות טענות המבקשים בערעור לשאלת תקינותו של הליך פתיחת שני תיקי ההוצאה לפועל והנזקים אשר נגרמו למבקשים בעטיו. סוגיה זו אינה מצויה בסמכותו של ראש ההוצאה לפועל בדונו בטענת "פרעתי" ומשכך אף אינה מצויה בסמכות ערכאת הערעור במסגרת בחינת הכרעת ראש ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי". בנסיבות העניין ונוכח מינויו של מומחה אשר קבע את סכום החוב בתיקי ההוצאה לפועל, אף לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בקביעת ראש ההוצאה לפועל לעניין שיעור החוב.

מכאן הבקשה בפניי, בגדרה טוענים המבקשים כי בקשתם מגלה עילה למתן רשות לערעור. טענתם זו של המבקשים נסמכת היא על שני אדנים. ראשית, נטען כי אין המ דובר הלכה למעשה בקיום דיון בעניינם ב"גלגול שלישי". זאת באשר בית המשפט המחוזי בדונו בערעורם לא נדרש לגופו של עניין לסוגיות מהותיות שהעלו המבקשים וכן מאחר ולערעור צורף תצהיר אשר העלה טענות עובדתיות אשר כלל לא נדונו על ידי ראש ההוצאה לפועל. לגופו של עניין, שבים המבקשים על טענותיהם בפני בית המשפט המחוזי. ראשית, נטען כי יש לראות בפירעון החוב כלפי המשיב 1 על דרך הקיזוז אף משום פירעון החוב כלפי המשיבה 2. שנית נטען לטעויות שנפלו בקביעת הערכאות קמא לעניין שיעור החוב על בסיסו נפתחו תיקי ההוצאה לפועל.

המשיבים מצידם מתנגדים למתן רשות ערעור, באשר לגישתם השאלות המהותיות שבמחלוקת בין הצדדים נדונו בפני הערכאות הקודמות והוכרעו על ידן ואין עניינם של המבקשים נמנה על המקרים יוצאי הדופן בהם נקבע כי יש ליתן רשות לערעור שני. אף לגופו של עניין סבורים המשיבים כי דין הבקשה לדחייה. לעניין טענת הקיזוז, סומכים המשיבים ידיהם על קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה משבוטלה זכות הקיזוז במסגרת הערעור שהגישו המשיבים על פסק הדין, המ דובר

בסכום אחד הנגבה בהליכי ההוצאה לפועל ואין מקום להידרש לשאלות שעניינן נזקים שנגרמו עקב פתיחת שני תיקי ההוצאה לפועל. כן נטען כי טענות המבקשים לעניין שיעור החוב שעל בסיסו נפתחו תיקי ההוצאה לפועל דינן לדחיה, באשר חוות דעת המומחה לעניין זה התקבלה במלואה על ידי ראש ההוצאה לפועל ואף בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בקביעה זו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

אין בידי לקבל את טענת המבקשים, לפיה אין הדיון בבקשתם מהווה דיון בעניינם ב"גלגול שלישי". החלטת בית המשפט המחוזי בעניינם של המבקשים ניתנה בשבתו כערכאת ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי". משכך ניתנת היא לערעור בפני בית משפט זה ברשות בלבד (וראו המ 410/73 בנק הפועלים בע"מ נ' בנק ערבי -

ישראלי בע"מ , פ"ד כז (2) 192 (1973)).

כידוע, הכלל הנוהג הינו כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. במקרה דנן, חרף טענות המבקשים, אין בקשת רשות הערעור מגלה כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש, יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. ערעורם של המבקשים הופנה כנגד הכרעתו של ראש ההוצאה לפועל בטענת ה"פרעתי". סמכות ראש ההוצאה לפועל במסגרת דיונו בטענת "פרעתי" מוגבלת לטענות החייב לפיהן מילא אחר פסק הדין או אין הוא חייב עוד למלא אחריו. אין ראש ההוצאה לפועל מוסמך להיזקק במסגרת הכרעתו בטענת "פרעתי" לטענות חייב בדבר נזקים שנויים במחלוקת, אשר

נגרמו לו על ידי הזוכה. טענות ממין זה מקומן להתברר בבית המשפט המוסמך (ראו דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שישית, בעמ' 196ג – 196ד).

משבוטלה זכותם של המבקשים לקיזוז במסגרת הערעור שהגישו המשיבים על פסק הדין, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי ערעורם של המבקשים לעניין זה מתמצה בסוגיית הנזקים שנגרמו להם כתולדה מפתיחת שני תיקי ההוצאה לפועל על ידי המשיבים.

כאמור לעיל, טענות ממין זה אינן נמנות על הטענות בהן מוסמך ראש ההוצאה לפועל לדון במסגרת הכרעתו בטענת "פרעתי". משכך, איני מוצא כי נפל פגם בהכרעת בית המשפט המחוזי, לפיה אין הוא מוסמך לדון בטענות אלו של המבקשים.

כשלעצמי, סבורני כי אף בטרם קבלת ערעורם של המשיבים וביטול זכותם לקיזוז לא היה מוסמך ראש ההוצאה לפועל לדון בטענת המבקשים לעניין הקיזוז. זאת מאחר שבמועד זה לא היה פסק הדין חלוט ולפיכך המדובר בזכות קיזוז נטענת גרידא (להבדיל מזכות קיזוז קיימת), בה אין ראש ההוצאה לפועל מוסמך לדון במסגרת הכרעתו בטענת "פרעתי"(וראו לעניין ההבחנה בין זכות קיזוז נטענת לזכות קיזוז קיימת: רע"א 5336/06 עו"ד גיל פרמינגר נ' עיריית חיפה (לא פורסם, 25.3.2007)). עם זאת, לאור מסקנתי לעיל, איני נדרש להכריע בשאלה זו.

לבסוף, מצאתי אף לדחות את טענת המבקשים כנגד שיעור החוב שעל בסיסו נפתחו תיקי ההוצאה לפועל. זאת בנסיבות העניין, בהן קיבלה ראש ההוצאה לפועל במלואה את חוות הדעת של המומחה (לאחר חקירתו על ידי הצדדים) ואחר שבית המשפט המחוזי נדרש אף הוא לטענות אלו לגופן ולא מצא להתערב בקביעות ראש ההוצאה לפועל.

אשר על כן הבקשה נדחית.

המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים בסך 10,000 ש"ח.