רע"א 9161/08 עבד אלפתאח גאוי נ. ועד עדת הספרדים בירושלים

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת יהודית צור)

אשר דחה את בקשת רשות הערעור של המבקשים על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט אברהם רובין) לדחות את בקשותיהם של המבקשים לסעד זמני לעיכוב פסק דין של פינוי המבקשים מביתם.

1.

בין הצדדים מתנהלים מזה שנים רבות הליכים הנוגעים לזכויות בנכס מקרקעין במתחם "שמעון הצדיק" בשכונת שיח ג'ראח בירושלים. עמדת המבקשים נדחתה פעם אחר פעם בכל הערכאות בפניהן הובא העניין. בשנת 1999 ניתן כנגד המבקשים פסק דין פינוי המנכס המקרקעין שבמחלוקת. הערעור על פסק דין זה נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 1.5.01 ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה אף היא ביום 5.8.01. המבקשים אמנם פינו את נכס המקרקעין לאחר מתן פסק הדין אך שבו ופלשו אליו בשנת 2006 לאחר שלטענתם התגלו להם עובדות חדשות. ביום 19.5.08 התקבלה החלטה כנגד המבקשים לפי פקודת ביזיון בית המשפט בה נקבע כי על המבקשים לשלם קנס של 500 ₪ עבור כל יום בו לא ימסרו את החזקה במקרקעין. ביום 15.5.08 הגישו המבקשים תביעות הצהרתיות לביטול פסק דין הפינוי. במסגרת תביעות אלו ביקשו המבקשים סעד זמני לעיכוב ביצועו של פסק דין הפינוי.

2.

בית משפט השלום דחה את בקשתם של המבקשים למתן סעד זמני. בית המשפט קבע כי בקשת המבקשים נגועה בחוסר ניקיון כפיים ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן מטרתה היא לעקוף את ההחלטה בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. בית המשפט ציין כי המבקשים לא פעלו בהתאם להחלטה, לא מסרו את החזקה בנכס ואף לא שילמו את הקנס שנקבע בה. בית המשפט הוסיף וציין כי עילת תביעתם של המבקשים מבוססת על הסכם שנחתם לפני עשרות שנים, הסכם אותו ניסו לתקוף בעבר ללא הצלחה.

3.

בית המשפט המחוזי, אליו הגישו המבקשים בקשה למתן רשות ערעור, דחה את הבקשה על הסף ממספר טעמים. ראשית ציין בית המשפט כי מדובר בבקשה לסעד זמני שהיה על המבקשים לצרף לה תצהיר. משלא צורף תצהיר היה ניתן לדחות את הבקשה מטעם זה בלבד. כן קבע בית המשפט כי הבקשה אכן נגועה בחוסר תום לב של המבקשים וזאת מאחר שהם עשו דין לעצמם ושבו ופלשו לנכס בשנת 2006 למרות קיומו של פסק דין חלוט שאושר על-ידי בית המשפט העליון. כמו כן קבע בית המשפט כי המבקשים גילו עובדות חדשות, המצדיקות את התביעה לטענתם, עוד ביום 16.11.06, אך הגישו את תביעתם ואת הבקשה למתן סעד זמני רק ביום 15.5.08. לפיכך לא מוצדק להעניק להם סעד זמני. לבסוף קבע בית המשפט כי הבקשה אף פגומה בכך שלא גילתה לבית המשפט אודות הליך מקביל שהתנהל על-ידי דיירים אחרים במתחם אשר אף הם ביקשו לעכב את פינויים מהנכס, בקשה שלבסוף נדחתה על-ידי בית המשפט העליון (רע"א 6239/08).

4.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. המבקשים טוענים כי פסק הדין בעניין פינויים התבסס על הסכמה דיונית שהושגה בתרמית ותוך כדי הטעייה. המבקשים טוענים כי בעת שהגישו את תביעותיהם החדשות לא ניתנה עדיין ההחלטה בעניין ביזיון בית המשפט. המבקשים טוענים כי צרפו לבקשתם תצהירים. לטענתם טעו הערכאות דלמטה משלא נכנסו לעובי הקורה ולא דנו בטענתם המהותית של המבקשים כי אין למשיב זכויות כלשהן במתחם. המבקשים טוענים כי פינויים יגרום להם לנזק בלתי הפיך ולא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. לטענתם בתי המשפט נוהגים להיעתר לבקשות לעיכוב ביצוע צו פינוי כדבר שבשגרה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה לא מצאתי כי יש מקום להיעתר לה. אכן כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פינוי מבית מגורים נטייתם של בתי המשפט היא להיענות לבקשות מעין אלה וזאת לאור מאזן הנוחות במקרים כאלו. היענות לבקשות מעין אלה נעשית לעיתים אף כאשר הבקשות אינן מעוררות שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, קריטריון שהוא תנאי לקבלת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. עם זאת, מצאתי כי מקרה זה אינו מצדיק קבלת הבקשה למתן סעד זמני וזאת מטעמיו של בית משפט קמא. כנגד המבקשים ניתן פסק דין פינוי עוד בשנת 1999. בשנת 2001 הפך פסק דין זה לחלוט לאחר שנדחתה בקשת המבקשים למתן רשות ערעור מבית משפט זה. המבקשים אכן פינו את המקרקעין אך הם מודים כי הם שבו ופלשו אליו בשנת 2006. עשיית דין עצמית זו, גם אם המבקשים חושבים שהיא מוצדקת ומבוססת על עובדות חדשות שהתגלו להם, לא ניתן להשלים עימה, ובוודאי שלא לאפשר אותה על-ידי מתן סעד זמני שימנע את פינויים של המבקשים לאחר שניתן פסק דין חלוט בעניין. יתרה מכך, המבקשים לא טרחו במקביל לפלישתם חזרה לנכס להגיש את תביעותיהם ההצהרתיות ולבסס בפני בית המשפט את העובדות החדשות שנתגלו להם. רק בחודש מאי 2008 נזכרו המבקשים להגיש תביעות אלו ולצידן בקשות למתן סעד זמני. כמו כן, גם אם בזמן התביעות החדשות טרם ניתנה ההחלטה בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט שהגיש המשיב, הרי שהמבקשים ידעו כי בקשה כזו הוגשה ובוודאי שיערו את תוצאותיה. לפיכך צדקו הערכאות דלמטה משקבעו כי מטרת הגשת התביעות במועד שהוגשו היתה לעקוף את הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

מטעמים אלו הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.