רע"א 9208/10 שמואל פרס נ. אבי תם

1.

בהחלטה של בית המשפט המחוזי ליתן סעד זמני נגד המבקש חויבו המשיבים 4-1 (להלן – המשיבים) להפקיד עירבון בסכום מסוים וכן ליתן התחייבות עצמית וזאת בגדרן של תובענות שהגישו. משנדחו התובענות עתר המבקש בפני בית המשפט שדן בתובענות לחילוט העירבון ולמימוש ההתחייבות העצמית. לטענת המבקש, נגרם לו נזק עקב הסעד הזמני בסכום של כ-1.4 מיליון ש"ח. בית המשפט קבע, כי על המבקש להגיש תובענה נפרדת בגין נזקו. על החלטה זו מלין המבקש בבקשת רשות הערעור שבפניי. יוער, כי סוגיית החילוט של העירבון תלויה עדיין בפני בית המשפט המחוזי.

2.

דינה של בקשת רשות הערעור להידחות. מתקנה 371(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) עולה, כי בכל הנוגע להפעלתה של ההתחייבות העצמית (בנבדל מחילוט העירבון) קיימות בפני המבקש (הוא הנתבע) שתי אפשרויות, האחת בגדרו של ההליך המקורי והאחרת בתובענה חדשה. לבית המשפט המתבקש להפעיל התחייבות עצמית שניתנה כתנאי לתוקפו של סעד זמני נתון שיקול דעת רחב בשאלה האם ההליך יתנהל בפניו או בפני בית המשפט שלו הסמכות לפי הסכום הנדרש. המבקש לא השכיל להראות כי בית משפט קמא שגה שעה שהחליט כי עליו להגיש תובענה חדשה. זאת ועוד, במקרה מעין זה, וכנגזרת של שיקול הדעת הרחב של הערכאה הדיונית, תתערב ערכאת הערעור רק במקרים חריגים. לא שוכנעתי שיש בסיס להתערבות במקרה זה.

3.

בבקשתו טען המבקש, כי הכרעתו של בית משפט קמא מהווה פסק דין וכי עומדת לו זכות ערעור. בבקשה הוא ציין, כי הגשתה של בקשת רשות ערעור נעשית למתן הזהירות וכי בית משפט זה מתבקש לפעול לפי תקנה 410א לתקנות. איני רואה צורך להתייחס לסוגיה מהו הליך התקיפה הנכון. זאת, שכן סבורני, כאמור, כי ממילא אין תכלית לבקשת רשות הערעור לגופה.

4.

בקשת רשות הערעור נדחית בלא שנתבקשה תשובה.