רע"א 9225/07מחאמדה כמיל מוחמד נ. הועדה הרפואית העליונה

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת למלשטריך-לטר) מיום 7.10.07 בע"ש 974/07, בו נדחה ערעורו של המבקש כלפי ההחלטה שלא ליתן לו לערער בפני הועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (היא

המשיבה ).

ב.המבקש, יליד 1977, נפגע במהלך שירותו בצה"ל (ביום 11.1.05) באירוע חבלתי, שכתוצאה ממנו נגרמו לו תגובות פוסט-טראומטיות ומתאונת דרכים שאירעה כשבוע לאחר מכן, שכתוצאה ממנה, כנטען, נגרמו לו פגיעות אורתופדיות. ועדה רפואית מחוזית שבדקה את המבקש קבעה לו, ביום 4.6.06, נכות זמנית בשיעור 30% לתקופה של שנתיים (עד מאי 2008), וביום 20.6.06 הודיע לו קצין התגמולים על ההחלטה להכיר בדרגת נכות של 30% בעקבות שירותו הצבאי. בהודעה זו נכלל פירוט לגבי אפשרויות הערעור על החלטת הועדה הרפואית והמועדים על פי דין – 45 יום להגשת ערעור ו-60 יום נוספים בהם ניתן לבקש הארכת מועד לצורך כך.

ג.(1) כוונתו של המבקש לערער על החלטת הועדה הרפואית הביאה למסכת התכתבויות הדדית בין קצין התגמולים לבא כוחו של המבקש, שאין צורך לפרטה כאן במלואה. ראשית היו פניות מצד המבקש שעתר לבדוק את עניינו גם מן ההיבט האורתופדי (מימים 27.6.06; 20.7.06; 27.8.06) – בדיקה שהתקיימה לבסוף ביום 2.11.06; לאחריה עירער המבקש, ביום 5.11.06, על החלטת הועדה הרפואית, ובתגובה נענה (ביום 7.1.07) כי ערעורו לא יטופל, מאחר שהוגש באיחור רב. החלטה זו גררה התכתבות נוספת, שבמוקדה בקשותיו של בא-כוח המבקש לדון בערעור לגופו של עניין (מיום 11.1.07; 11.3.07) ודחיותיהן מצד המשיבה (20.2.07; 1.5.07). האחרון מבין המכתבים שוגר על-ידי הממונה הארצי על ועדות רפואיות עליונות (להלן הממונה ) , ונאמר בו כי "לא התקבל ערעור למעלה מ-105 ימים (תקופה שבמידה וקיימים נימוקים מיוחדים ניתן להעניקה באישור)... כל פעולותינו הן מכח התקנות, ואין בסמכותנו לפעול 'לפנים משורת הדין'".

ד.המבקש עירער לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור (ללא צו להוצאות), בקבעו, כי הגשת הערעור נעשתה ארבעה חודשים וחצי לאחר קבלת ההודעה על החלטת הועדה המחוזית, מאוחר למועד הקבוע בחוק, "מה גם שלא נתקבלה כלל בקשה להארכת מועד מנימוקים כלשהם". בית המשפט דחה את טענות המבקש, כי טיפול במישור האורתופדי, ולחלופין, קיומה של מלחמת לבנון השניה, מהוים נימוק מוצדק לשיהוי כה ניכר בהגשת הערעור. נקבע, כי דחיית הערעור מטעמי איחור בהגשתו היא החלטה מינהלית שבסדרי דין, שבית המשפט לא יתערב בה, כל עוד היא מצויה בתחומי הסבירות. מכאן הבקשה הנוכחית.

ה.נטען, כי ההחלטה המינהלית שלא לדון בערעור היתה בלתי-סבירה בעליל, לנוכח מצבו הנפשי והכלכלי של המבקש, ולנוכח גרימת העיכוב על-ידי הועדה עצמה בהזמנתה המאוחרת לבדוק את ההיבט האורתופדי. נטען, כי בית המשפט נקט מדיניות של איפה ואיפה בעמדו, כלפי המבקש, על המועדים הנקובים בחוק - אולם בהתעלמו מאיחוריהם של קצין התגמולים והמשיבה עצמה ליתן מענה לפניות המבקש במועד. נטען עוד, כי שגה בית המשפט בהתעלמו ממסכת ההתכתבויות בין בא כוח המבקש למשיבה – המוכיחה, כך נטען, כי למעשה פנה המבקש לערער במועד. כן נטען, כי קבלת ההחלטה שלא לדון בערעור על דעת הממונה לבדו אינה ראויה, שכן על המשיבה לקבל החלטותיה ברוב דעות.

ו.נתבקשה תשובה. בתגובת המשיבה, שהגיעתנו ביום 29.1.08, נטען, כי דין הבקשה להידחות, ראשית, מכיוון שאינה עומדת בתנאים שבגדריהם יוצדק מתן רשות ערעור, ובפרט בגלגול שלישי; וכי ממילא ערעור לבית המשפט על החלטת הועדה הרפואית העליונה מוגבל לשאלה משפטית בלבד, שאינה מתעוררת, כנטען, בענייננו. לעיצומו של דבר טוענת המשיבה כי החלטת הממונה סבירה, עולה בקנה אחד עם הוראות הדין וניתנה בסמכות. נטען, כי עובר למכתב מיום 5.11.06 לא הוגשו – במפורש, ואף לא במשתמע או מכללא – כל ערעור או בקשה להארכת מועד מטעם המבקש. נטען, כי ועדות הנכים עובדות בלחץ רב, ועל כן ישנה חשיבות מוגברת לעמידה על המועדים. המשיבה אף דוחה את הסבריו של המבקש לאיחור בהגשת הערעור בטענה, כי הטיפול בהכרה במישור האורתופדי מזה, מלחמת לבנון השניה מזה, וכן מצבו הנפשי והכלכלי של המבקש – שלא נזכר דבר בעניינו במסכת ההתכתבויות הנזכרת – מזה, אינם מצדיקים את האיחור בהגשת הערעור. לבסוף יצוין, כי המשיבה הבהירה, במענה לשאלה שהועלתה, כי אם יגיש המבקש בקשה להקדים את המועד שנקבע לבדיקה חוזרת מחודש מאי 2008 לחודש פברואר 2008, ניתן יהיה להיענות לה.

ז.(1) לאחר העיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. במובהק אין המדובר בנושא הראוי לדיון בבית משפט זה בגלגול שלישי, ראשית, בהיותו מצוי בגדרי סדרי דין מינהליים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123, 128 (1982) – מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר; רע"א 9857/05 קריגר נ' משרד הביטחון (לא פורסמה, ניתנה ביום 24.5.06); רע"א 5027/91 פרידמן נ' קצין התגמולים (לא פורסמה, ניתנה ביום 10.12.91); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 181-179 (1999) ); שנית, וגם בכך שלא ננעלה הדלת בפני המבקש להביא את עניינו במועד קרוב לפני ועדה רפואית. אף לעיצומה של הבקשה לא מצאתי דופי בגישתו של בית המשפט קמא. גם מערכות מסוג זו של אגף השיקום במשרד הביטחון, הצריכה להיות אמונה על גישה אנושית, סובלנית וליברלית כלפי פניות אליה ( ראו דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן ,

פ"ד נו(5) 732, 746 (2002) – השופט, כתארו אז, מ' חשין)) , פועלת במסגרת מועדים ודרכי שיקול דעת שנקבעו בדין, וכך ראוי. לא הובאו בפי המבקש בשעתו נימוקים טובים להארכת המועד (שאף לא נתבקשה מתחילה). הדין (תקנה 2 לתקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), תשכ"ד-1964) קובע, כי "הממונה על הועדה הרפואית העליונה רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך בשישים ימים" את מועד הערעור על ועדה רפואית לועדה רפואית עליונה (שביסודו הוא 45 יום). הסמכות – שלא כנטען – נתונה לממונה, ויש גם היגיון בכך שסוג החלטות מעין זה יוענק לממונה – המינהלי/רפואי – ולא תוטרח בה, כטענת המבקש, הועדה הרפואית העליונה כולה.

(2) ולבסוף, בהחלטה לבקש תשובה, מיום 10.12.07, נשאלה המשיבה, כאמור, הניתן להקדים לפברואר 2008 (במקום מאי 2008) את התיצבות המבקש לועדה חוזרת. התשובה החיובית מאפשרת למבקש לעשות כן, ובידו לפנות ללא דיחוי לפי סעיף 37(ב) לחוק הנכים.

ח.על כן איני נעתר לבקשה. לא בלי התלבטות, איני עושה צו להוצאות.