רע"א 9229/11 אווה אבן נ. אורלי אגרנט

1.

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים א' ש' שילה , מ' נד"ב

וב' ארנון ) במסגרתו נתקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ד"ר א' סורוקר ).

המבקשת, ילידת 1937, נפגעה מתקיפת כלב בבוקרו של יום 26.5.05, שעה שצעדה באחד מרחובות ישובה. לדבריה תקף אותה כלב גדול בצבע חום מסוג פוינטר, שהיה משוחרר ללא רצועה, קפץ עליה והפיל אותה ארצה. כתוצאה מכך נגרמו למבקשת שברים באמה ובירך ימין, ומומחה שמינה בית המשפט קבע כי נותרה לה נכות משוקללת בשיעור 19 אחוזים בגין פגיעות אלה. בכתב התביעה טענה המבקשת כי לאחר שובה לביתה מהליך השיקום, היא יצאה עם בעלה לאזור המקרה כדי לחפש את הכלב התוקף. בסיור שערכו היא זיהתה את הכלב התוקף בוודאות, כשהוא מסתובב עם חבורת נערים. כאשר שאלה את הנערים מי בעלי הכלב, השיב בנם של המשיבים כי הכלב של משפחתו. המבקשת טענה כי הכירה את הכלב מטיולי בוקר קודמים שערכה, וכי זיהתה אותו בביטחון ברגע שראתה אותו. עם גילוי זהות הכלב, הוגשה התביעה כנגד המשיבים. אלה מצידם הכחישו את טענות המבקשת, כשעיקר טענתם היתה כי אין מדובר בכלבם.

2.

בית משפט השלום קיבל את תביעתה של המבקשת. נקבע כי "בפני בית המשפט לא מונח זיהוי וודאי של הכלב התוקף. יחד עם זאת, התובעת [המבקשת] הרימה את הנטל להוכיח ברמה מספקת במשפט האזרחי (51%) כי כלבתם של הנתבעים [המשיבים] היא זו שקפצה עליה [על המבקשת] ביום התאונה". בית המשפט פירט את הטעמים שבבסיס מסקנתו העובדתית האמורה, ובהם: עדותה האמינה והעקבית של המבקשת; העובדה כי בית משפחת המשיבים אינו תחום בגדר וקיים מעבר חופשי בין חצרו לבין הרחוב, לעומת ביתה של משפחת שטיינברג (שהחזיקה אף היא בכלב דומה מאותו סוג) המוקף בגדר גבוהה; סמיכותו של בית משפחת המשיבים למקום האירוע, לעומת בית משפחת שטיינברג, שממוקם רחוק יחסית ממקום האירוע; אישורו של המשיב שנהג לשחרר את הכלב בלילות בניגוד לחוק. בנוסף, זקף בית המשפט לחובתם של המשיבים את העובדה שנמנעו מלהעיד את המשיבה 2 ואת בנם, באופן שיזים את הראיות שהציגה המבקשת. משנקבע כי המשיבים הם בעלי הכלב, חייב אותם בית המשפט לפצות את המבקשת בסכום של כ-150,000 ש"ח.

3.

המשיבים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי וערעורם נתקבל. בית המשפט דן בשאלת זיהויו של הכלב ולאחר בחינת הראיות הגיע למסקנה כי לא היו בפני בית משפט השלום ראיות מספיקות לקבוע שכלבם של המשיבים הוא שתקף את המבקשת, ועל כן לא הוכחה תביעתה: "במסקנתנו זו" – כך פסק בית המשפט – "אין אנו מתערבים בקביעות שבמהימנות שקבע בית משפט קמא באשר לעדותה של המשיבה. אף על פי כן, אנו סבורים כי נוכח היות עדותה של המשיבה [המבקשת], באשר לזהות הכלב, עדות יחידה, כמשמעותה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ולנוכח תשובותיה של המשיבה [המבקשת] בחקירה שכנגד, וראיות אחרות שהובאו ושלא הובאו, אין לומר שהוכיחה את טענתה באשר לזהות הכלב, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי. לטעמנו האפשרות שהכלב שתקף את המשיבה [המבקשת] היה כלבם של המערערים [המשיבים] אינה עדיפה על האפשרות שהכלב התוקף היה כלבם של בני משפחת שטיינברג, או אולי כלב שלישי".

4.

המבקשת סבורה כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, פסק הדין נסמך על מסקנה משפטית שגויה, לפיה עדותה של המבקשת היתה עדות יחיד הטעונה סיוע, אף כי לא חלה דרישת סיוע כזו בתביעה אזרחית. המבקשת טוענת כי מאחר שתופעת הכלב המשוטטים ללא השגחה ובניגוד לחוק היא תופעה נפוצה ובבחינת "מכת מדינה" בישובים כפריים ברחבי הארץ, הרי ששאלת הנטל המוטל על תובע, שהותקף על ידי כלב משוטט כזה, היא שאלה המצדיקה דיון בגלגול שלישי.

המשיבים מצידם סומכים ידיהם על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מנימוקיו וטוענים כי מכל מקום, אין ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" במקרה זה, שאינו שונה מכל תביעת נזיקין רגילה אחרת.

5.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי יש מקום לדון פעם נוספת בפרשה, שנתבררה כבר בהרחבה על-ידי שתי ערכאות. כידוע, מקום בו מתבקש בית המשפט ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי, "...המשקל המכריע מוענק לשאלה אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף... חשיבותו של העניין צריכה לחרוג מן הדרוש להכרעה במקרה הקונקרטי המועלה לדיון..." (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו (3) 123, 126-127 (1982)). המקרה שלפנינו אינו מעורר שאלה משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. אשר על כן, אין מקום ליתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.