רע"א 9250/05 עמידר החברה הלאומית לשיכון עובדים בע"מ נ. נורית בן יעיש

1.המבקשת, עמידר – החברה הלאומית לשיכון עובדים בע"מ (להלן: המבקשת או

עמידר ), פינתה את שכונת הקרוונים בראשון לציון על פי דין, ביום 26.8.1996, באמצעות קבלן הוצאה לפועל וכוח משטרה. במהלך פעולה זו פונו תשע משפחות, ובהן המשיבה; יצוין כי נגד המשיבה ניתן פסק דין המורה על פינויה, אולם משהיא לא פעלה בהתאם להוראות פסק הדין – קם הצורך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל. עמידר דאגה לאריזת רכושה של המשיבה ולאחסונו במחסן בשכונת בת חצור שליד העיר אשדוד. ביום 1.9.1996 פנתה המשיבה לעמידר על מנת לקבל את רכושה. הציוד לא נמסר. באותו יום היום התקיימה הפגנה אלימה, באתר בו מצוי מחסן הציוד, של תושבי שכונת בת חצור, למחרת, כך התברר, נפרץ המחסן, וכתוצאה מכך חלק מתכולתו נגנב, חלק אחר - ניזוק. המשיבה עצמה הגיעה למחסן רק ביום 18.2.1997 ואז נגלו לעיניה האובדן והנזק.

2.על רקע זה הוגשה תביעה לבית משפט השלום ברחובות, ובה נטען לרשלנות מצד המבקשת. בית משפט השלום (כבוד השופט א' ד' גולדס) דחה את תביעתה של המשיבה. נקבע, כי כלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו חל בעינינו, כיוון שהתנאי השלישי לתחולתו אינו מתקיים בנסיבות העניין:

התנאי השלישי אשר נקבע עניינו מסקנה כי הנתבעת התרשלה באיחסון מטלטליה של התובעת. כאן, אקדים את המאוחר ואומר שהתובעת לא הוכיחה כי הנתבעת התרשלה, ולטעמי הנתבעת נקטה באמצעי זהירות ואמצעי שמירה סבירים. התוצאה הינה, כי לא נתמלאו שלושת התנאים המצטברים על מנת להכנס בשעריה של דוקטרינת ה- Res Ipsa Loquitur ולפיכך, נטל ההוכחה נשאר מוטל על שכם התובעת

בית משפט השלום הוסיף וקבע כי על עמידר, מוטלת החובה לאחסן ולשמור על ציוד המשיבה, זאת מכוח הוראת תקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן: תקנות ההוצאה לפועל ); (ראו גם סעיף 64(ב) לחוק המסמיך - הוא חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967). המבקשת, כך נקבע, היא בגדר "שומר חינם", כמשמעות מונח זה בחוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק השומרים ). עוד נפסק, כי המבקשת, לא התרשלה בקיום חובת השמירה ונקטה באמצעי זהירות סבירים. משכך פסק, דחה בית משפט השלום, את תביעתה של המשיבה.

3.על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בת אביב-יפו (כבוד השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן וא' ש' שילה). בית המשפט המחוזי פסק, כי בקביעותיו של בית משפט השלום, ביחס לתנאי השלישי של כלל "הדבר מעיד על עצמו", יש משום הקדמת המאוחר: "קביעתו של בית המשפט שהמערערת לא הוכיחה את רשלנותה של המשיבה" – כך כתב בית המשפט המחוזי – "הייתה מוקדמת, ובית המשפט לא היה צריך להיזקק לה אילו היה משיב לשאלה שעמדה בפניו". כלל "הדבר מעיד על עצמו", כך הבהיר בית המשפט המחוזי, נועד לשחרר את התובע מן הנטל להוכיח את רשלנות המזיק.

בית המשפט המחוזי הוסיף ופסק, כי התנאי השלישי לתחולת הכלל אכן מתקיים במקרה זה; לעמידר היה ידוע, כך נקבע, על דבר קיומן של הפרות הסדר בשכונה, והמסקנה הסבירה יותר בנסיבות העניין היא שעמידר לא נקטה באמצעי זהירות נאותים. משקבע בית המשפט המחוזי כי נטל השכנוע רובץ על כתפי המבקשת, ניגש הוא לבחון האם הורם הנטל; בית המשפט קבע כי בהינתן קיומה של "חובת זהירות מיוחדת... בהיותה שומרת", לא עמדה המבקשת בנטל ההוכחה כי לא התרשלה. מסקנה זו ביסס בית המשפט, בין היתר, על כך שעדות הממונה המחוזי על כוח אדם ומנהל מטעם המבקשת, מר אילן מחלוף, אינה עדות מכלי ראשון, כיוון שזה האחרון היה נוכח בפינוי, אך לא היה נוכח בסביבת המחסן בו אוכסנו חפציה של המשיבה, בעת האירועים המדוברים, ודבר הפריצה למחסן נודע לו רק למחרת היום. זאת ועוד, המבקשת לא העידה את השומרים, אשר לטענתה נכחו במקום במשך 24 שעות ביממה, ולא הביאה ראיה אחרת המלמדת מדוע נמנע מאותם שומרים להמשיך ולשמור על הרכוש. לאור כל זאת, פסק בית המשפט המחוזי כי לא הורם נטל ההוכחה הרובץ על כתפי המבקשת. בכל הנוגע לשיעור הנזק, העמיד בית המשפט את שיעור נזקה של המשיבה, בהסתמך על הערכת שמאי מטעמה על סכום של 24,750 ש"ח. לסכום זה הוסיף בית המשפט סך של 10,000 ש"ח, על דרך האומדנא, זאת לאחר שהביא בחשבון גם את רשלנותה של המשיבה עצמה בכך שהתמהמהה כחמישה חודשים עד אשר אספה את רכושה ממקום האחסון.

4.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מלינה היום המבקשת. לטענתה, הנושאים המועלים בבקשה הם "חובקי ארץ" ומצדיקים דיון ב"גלגול שלישי". לדעת המבקשת, בית המשפט המחוזי "התעלם" מן ההלכה שנפסקה בע"א 130/80 ביטון נ' חלמיש , פ"ד לו(2) 706. עוד היא טוענת, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי, בדבר התרשלותה חרף קיומן של התפרעויות במקום, אינה סבירה ומציבה סטנדרט התנהגות בלתי ישים. המבקשת מטעימה כי המסכת העובדתית במקרה זה, מקורה באי קיום פסק דין מצידה של המשיבה, שחייב את פינויה; לפיכך, לטענתה, הטלת אחריות עליה יש בה משום לגיטימציה לאי כיבוד פסקי דין.

5.דין הבקשה להדחות. עיון בבקשת רשות הערעור מלמד כי המבקשת אינה משיגה על הקביעה כי חל בנסיבות העניין כלל "הדבר מעיד על עצמו", וכי לפיכך מוטל על כתפיה נטל השכנוע. אציין עם זאת, כי בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בדבר תחולת התנאי השלישי של הכלל, לא נפל פגם עקרוני, בעוד שנראה כי בית משפט השלום נתפס לכלל טעות; שלושה הם התנאים להפעלת הכלל הנדון: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק; השני, כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והשלישי כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. בית משפט השלום סבר כי עניינו של התנאי השלישי הוא: "מסקנה כי הנתבעת התרשלה באחסון מטלטליה של התובעת". נראה כי בגישתו של בית המשפט משתקפת העמדה הממזערת את נפקותו של הכלל, ואף רואה בו כמיותר (ראו לעניין זה את הדיון אצל Ariel Porat & Alex Stein, Tort Liability Under Uncertainty (2001) ). ואולם, כפי שמציינים Porat ו- Stein , וכפי שפסק בית משפט זה, הכלל הינו בגדר חריג לכלל ההוכחה האינדיווידואלית; הוא מאפשר את העברת הנטל לקיומה של התרשלות, בהסתמך על ראיות סטטיסטיות (ע"א 815/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק , פ"ד נו(1) 539; ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אל עבד נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(1) 1746). מכל מקום, בית המשפט המחוזי סבר כי בנסיבות העניין מתגבשת מסקנה כללית בדבר התרשלות מסתברת מצד המבקשת, ובקביעה זו אינני מוצא עילה להתערב.

6.המחלוקת בין הצדדים, כפי שנפרסה לפני, אינה נוגעת לעצם קיומה של חובת השמירה המוטלת על עמידר. השאלה נוגעת להתרשלות בקיום חובה זו. ראשיתה של המסכת העובדתית היא באי קיומו של פסק דין על ידי המשיבה, אולם מקום בו מפנים מקרקעין מכוח תקנות ההוצאה לפועל, קובעות התקנות בסעיף 98(ד) כי: "נמצאו במקרקעין בשעת הפינוי או לאחריו מיטלטלין שהמפונה לא הוציאם, ימסור אותם המוציא לפועל לשמירה במקום מתאים כפי שייראה לו....". בית משפט השלום ראה במבקשת כ"שומרת חינם", בהתאם להלכה שנפסקה בעניין ביטון , ומשכך, החיל לגבי עמידר הוראת סעיף 2(א) לחוק השומרים: "שומר חנם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו" . קביעתו זו של בית משפט השלום היוותה את הבסיס גם להכרעתו של בית המשפט המחוזי. נותרה השאלה האם, בנסיבות העניין, הוכיחה המבקשת כי היא לא התרשלה בשמירה על רכושה של המשיבה. המסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי, בשאלה זו, אינן מקימות עילה לדיון בערכאת ערעור שנייה. מדובר בהכרעה המעוגנת בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, ואין היא מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית.

אף בטענה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הופך אי קיום פסק דין להתנהגות נורמטיבית, לא מצאתי ממש. כאמור, על המבקשת הייתה מוטלת חובת שמירה על רכושה של המשיבה מכוח חוק ההוצאה לפועל. משהוכרה כשומרת חינם, ועל כך אין מחלוקת, הייתה מוטלת עליה חובה שלא להתרשל בשמירת רכוש שהגיע לידיה. משלא עמדה בחובתה זו, עליה לשאת בתוצאות הכספיות שנגרמו עקב כך, ואין בהתנהגות המשיבה עובר לפינוי כדי לאיין חובה זו, המוטלת על כתפיה על פי דין.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. המבקשת תשא בשכר טרחת עורך הדין של המשיבה בסכום של 10,000 ש"ח.