רע"א 9265/17 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרתו התקבל ערעור המשיבים, ונקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין תאונה בה היה מעורב המנוח, לבין מותו שאירע כשנה מאוחר יותר.

1.

למנוח הייתה היסטוריה ארוכה בתחום הנפשי, במסגרתה אובחן כסובל מסכיזופרניה ונכותו הכללית הועמדה על 50%.

ביום 10.8.2010 נפגע המנוח בתאונת דרכים, ולאחר ניתוח השתחרר מבית החולים. כשנה מאוחר יותר התמוטט המנוח, פונה לבית חולים, וכעבור שבועיים נפטר. המומחית בתחום הפסיכיאטריה, שמונתה מטעם בית משפט השלום קבעה כי קשה לקבוע מה היו נסיבות האירוע שהוביל להתמוטטות – האם הייתה זו התאבדות, ניסיון התאבדות או תוצאה של תופעות לוואי של תרופות ואספירציה. היא הוסיפה כי נראה שהאפשרות האחרונה היא המתאימה, שכן באותו היום נבדק המנוח על-ידי פסיכיאטר וזה לא ציין קיומו של דכאון או שינוי במצב הרוח. עוד קבעה המומחית כי נכותו הצמיתה של המנוח בתחום הנפשי החמירה ב-5% בעקבות התאונה.

2.

המבקשים טענו בפני בית משפט השלום כי התאונה היא שהובילה בסופו של דבר למוות. בית משפט השלום קיבל את הטענה וקבע כי תאונת הדרכים הביאה להחמרה במצבו הנפשי של המנוח, וכי מצבו הנפשי הכולל גרם בהמשך למותו. זאת, נוכח מכלול אירועים שהתרחשו לאחר קרות התאונה, ובעקבותיה, המצביעים על הידרדרות נפשית שהסתיימה בסופו של דבר במוות. בית המשפט סיווג את המקרה תחת הקטגוריה של מזיקים בנפרד שגרמו לנזק שאינו ניתן לחלוקה, בהתאם לפסק הדין בע"א 448/83

קורנהויזר נ' מלך , פ"ד מב(2) 573 (1988). נקבע כי מחלת הנפש של המנוח עובר לתאונת הדרכים וההחרפה במצבו הנפשי לאחר התאונה מהווים שני גורמים נפרדים, אשר הביאו למותו, ולפיכך מדובר במזיקים החבים יחד ולחוד במלוא הנזק. כן נקבע כי מכיוון שמדובר בתוצאתה של תאונת דרכים חל בעניין חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: הפלת"ד ), והיסוד הנפשי הנדרש הוא של אחריות מוחלטת. לפיכך, כל מזיק בנפרד חב באחריות מוחלטת על מלוא הנזק שנגרם למנוח. סך הפיצוי שנפסק בגין ראשי הנזק השונים הועמד על 205,600 ₪, כאשר בגין הפסד השתכרות עבור השנים האבודות נפסק סכום של כ-114,000 ₪ בלבד, בהתאם להלכת פינץ' (ע"א 10990/05 פינץ' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (11.4.2006)), בהינתן שהמנוח לא השתכר ולא היה בעל כושר השתכרות כך שהכנסתו החודשים עמדה על קצבה בסך 2,210 ₪ לחודש. לכך נוספה פסיקת הוצאות על סך 31,000 ₪ (במעוגל).

3.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבים (כב' השופט ד' צרפתי , אליו הצטרפו בהסכמה כב' השופטים א' קולה וע' הוד ). נקבע כי אין להתערב בהכרעת בית משפט השלום לפיה התאונה גרמה לנכות נפשית צמיתה אצל המנוח בשיעור של 5%. לפיכך, בית המשפט המחוזי היה נכון להניח כי הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות. ברם, לא כך לגבי הקשר הסיבתי בין הנכות הקשורה בתאונה לבין מות המנוח. זאת, מכיוון ששרשרת הסיבתיות בין התאונה לנכות הנוספת הייתה רופפת מלכתחילה – ואותה נצרך בית משפט השלום להמשיך ולמתוח, תוך הנחת הנחות עובדתיות היפותטיות לרוב, כדי לקבוע שקיים קשר סיבתי בין הנכות הנוספת למוות. בית המשפט קבע כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח בהסתברות הנדרשת במשפט האזרחי קשר סיבתי בין התאונה לבין מות המנוח, שהסיבה למותו נותרה נעלמה. עוד הוסיף בית המשפט כי המקרה אינו מתאים להחלת הדוקטרינה של מעוולים במשותף, וכי נכותו הצמיתה בגובה 50% של המנוח עוד לפני התאונה אינה מהווה מזיק , אלא מצב רפואי קודם.

בית המשפט המחוזי מצא לפיכך להעניק פיצוי למבקשים על הנזק שנגרם בעקבות התאונה, וזאת עד למות המנוח. נזקי המבקשים הועמדו על 26,685 ₪. כן חויבו המבקשים בהוצאות בסכום של 5,000 ₪. מכאן הבקשה שבפני.

4.

בבקשה נטען, בין היתר, כי מסקנת בית משפט קמא כי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין אירוע המוות היא שגויה; כי יש להחיל את עקרון "הגולגולת הדקה" על ההידרדרות במצבו הנפשי של המנוח; וכי יש להתאים את חריג "האחריות היחסית" אשר הוכר בדנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול , פ"ד סד(1) 533 (2010) (להלן: הלכת מלול ), כך שיחול גם במקרים כגון דא.

5.

דין הבקשה להידחות.

טענות המבקשים לפיהן היה על בית משפט קמא לקבוע כי הוכח קשר סיבתי עובדתי וכי יש להחיל את עקרון "הגולגולת הדקה" – אינן מעלות כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה להיעתר לערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). טענות אלה נטועות באופן עמוק בנסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן. נראה שהמבקשים עצמם אינם חולקים על כך, שכן הם עצמם ציינו ביחס לטענות אלה כי "הערעור מבקש לתקוף את הכרעות בימ"ש קמא", ולא כי טענות אלה עומדות ברף הנדרש לקבלת בקשת רשות ערעור.

למעלה מן הצורך אומר בקצרה כי דוקטרינת "העמימות הסיבתית" הוכרה אך ביחס לטיפוסי מקרים מסוימים, וביחס אליהם בלבד (וראו לעניין זה פסק דיני בע"א 3900/14 ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה (2.12.2015)). הבקשה לא העלתה כל טעם בגינו יש להרחיב דוקטרינה זו כך שתחול אף על נסיבות המקרה הנדון.

ועיקרו של דבר. גם מחוות דעת המומחית עולה כי לא ברור מה הייתה הסיבה למותו של המנוח, כאשר האפשרות המסתברת יותר היא כי המנוח נפטר מתופעת לוואי של תרופות ואספירציה. מכל מקום, בית משפט השלום שגה על פניו בהחילו את דוקטרינת המזיקים במשותף שגרמו לנזק שאינו ניתן לחלוקה, באשר אין לראות מצב רפואי קודם כמזיק המצטרף למזיק מאוחר יותר.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.