רע"א 9276/16 מניף שירותים פיננסיים בע"מ נ. עו"ד פיני יניב כונס נכסים

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' מינץ ) מיום 1.11.2016 בפר"ק 34085-01-16.

1.

בתמצית שבתמצית ייאמר, כי בשנת 2004 העמידה המבקשת לזכותה של חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ (להלן: החברה ) ערבויות בנקאיות בסך כולל של 4.5 מיליון ש"ח להבטחת אשראי שהעמיד המשיב 2 לטובת החברה.

2.

בשנת 2007 מונה המשיב 1 (להלן: כונס הנכסים ) ככונס נכסים לצורך השלמתו של פרויקט בניית יחידות דיור למגורים בבית שמש, הידוע כפרויקט "מחסיה א'" (להלן: הפרויקט ).

3.

לאחר מספר שנים, הגיש כונס הנכסים דין וחשבון תקופתי לבית המשפט המחוזי – שעניינו התקופה שמיום 5.8.2007 ועד ליום 31.12.2012 – הכולל בקשה לפסיקת שכר טרחת ביניים בגין פעולותיו בפרויקט. שכר הטרחה התבסס על תחשיב שעתי של למעלה מ-14 אלף שעות עבודה.

4.

בהחלטה מיום 24.7.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת כונס הנכסים ואישר שכר טרחה בגובה של כ-4 מיליון ש"ח. זאת, לאחר שהתקבלה תגובת המשיב 4 (להלן: הכונס הרשמי ) אשר תמך בבקשה. בית המשפט הטעים כי פסיקת שכר טרחה על בסיס שעתי מהווה "מענה הולם וראוי ל'מאמץ מיוחד' של בעל התפקיד ואין מקום לתגמל אותו עבור רכיב 'מאמץ מיוחד' פעם נוספת".

5.

בהחלטה נשוא הבקשה דנא, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשת לביטול ההחלטה האמורה בדבר שכר טרחתו של כונס הנכסים. בתחילה, דחה בית המשפט את טענות המבקשת כי יש להתערב בשכר הטרחה כיוון שהיא זו שתישא בנטל זה. הודגש כי שכר טרחתו של בעל תפקיד אינו מושפע מזהות הנושא בתשלומו. אף לגופו של עניין, נדרש בית המשפט לשכר הטרחה הקבוע בתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981 (להלן: התקנות ). הוטעם כי בהתאם לתקנה 13 לתקנות, נתון לבית המשפט שיקול דעת לפסוק שכר ראוי והוגן המשקף את מאמציו של בעל התפקיד במקרה הספציפי. במקרים מסוימים, כך הוטעם, אף נכון יהיה לפסוק שכר לפי תעריף שעתי. זאת, על אף הרתיעה הקיימת מפסיקת שכר טרחה באופן זה.

בית המשפט המחוזי המשיך וסקר את הדין וחשבון המפורט שהגיש כונס הנכסים ביחס לפעולותיו בתיק הכינוס במשך כחמש וחצי שנים. עוד נדרש בית המשפט לכל אחד מהמסלולים הקבועים בתקנות 7, 8 ו-8א לתקנות וקבע כי במקרה דנא אין במסלולים אלו כדי להוות תגמול הולם וראוי לכונס הנכסים וצוותו. סיכומו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי "יש לתור אחר מנגנון אחר שבאמצעותו ייפסק לכונס הנכסים שכר ההולם את אופי פעילותו ופועלו" והוכרע על כן כי שכר טרחתו יהיה לפי תעריף שעתי. עוד נקבע כי התעריף שננקב על ידי כונס הנכסים הינו "תעריף סביר בהחלט" ועל כן דין בקשת המבקשת לביטול להידחות.

6.

המבקשת מלינה על החלטת בית המשפט המחוזי לקבוע שכר טרחה במנגנון שעתי. זאת, לדידה, בניגוד להסתייגות הפסיקה מקביעת שכר באופן זה וחלף האפשרות לבחור במסלולי השכר האחרים שנקבעו בתקנות. עוד נטען כי בית המשפט לא בחן כיאות את השאלה על מי תוטל חובת תשלום שכר הטרחה.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, שוכנעתי כי יש לדחותה, אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים. הלכה היא מימים ימימה כי אך במקרים נדירים וחריגים יתערב בית משפט זה בקביעת שכרו של כונס נכסים [ראו, למשל: ע"א 4486/14 עו"ד עופר שפירא נ'

עו"ד אמיר בר טוב ועו"ד יעקב אמסטר , פסקה 13 וההפניות שם ( 24.6.2015 ). כן ראו: אליעזר וולובסקי כונס נכסים בדיני החברות

134-133 (מהדורה שניה, 2004)]. התערבות שכזו, תיעשה אך במקרים בהם טעה בית המשפט קמא בעקרונות שאותם הפעיל ולא באופן יישומם [ראו, למשל: ע"א 530/88 פרידמן נ' יגאל ארנון, עו"ד , פ"ד מג(4) 479, 484 (1990) ].

8.

המקרה דנן אינו נמנה על מקרים חריגים ונדירים אלו. בהחלטה נשוא הבקשה, נימק בית המשפט המחוזי בטעם רב את הסיבות שהובילוהו, על אף הבעייתיות שבכך, לפסיקת שכר טרחתו של כונס הנכסים על בסיס שעתי – חלף מסלולי השכר האחרים הקבועים בתקנות – תוך שפירט את פעולותיו הרבות של כונס הנכסים. בנוסף, נכון יהיה להטעים כי בהחלטה המקורית בדבר שכר הטרחה, מיום 24.7.2016, לא קיבל בית המשפט במלואה את בקשת כונס הנכסים. כך, דחה בית המשפט את בקשת כונס הנכסים לתוספת "מאמץ מיוחד" בשיעור 15%. לא זו אף זו, ההחלטה בדבר אופן חישוב שכר הטרחה וגובהו התקבלו תוך אימוץ עמדתו המפורטת של הכונס הרשמי אשר סבר מחד, כי בנסיבות העניין השכר שנקב כונס הנכסים הינו הולם, ומאידך, כי לא נכון, בשלב זה, לפסוק תוספת "מאמץ מיוחד" כאמור. מכלל הדברים האמורים עולה כי בית המשפט שקל את כלל השיקולים הרלבנטיים, איזן ביניהם כדבעי והכריע באופן מידתי וסביר. על כן, איני רואה להתערב בשיקול דעתו.

9.

זאת ועוד, יש לדחות את טענות המבקשת כי בהחלטה נשוא הבקשה התעלם בית המשפט כליל מהעובדה כי היא תהיה זו אשר תישא בנטל שכרו של כונס הנכסים. כל שקבע בית המשפט – כקביעה מקדמית, טרם המשיך והכריע אף לגופו של עניין – הוא כי אין בעובדה זו כדי להוות עילה נפרדת לביטול שכר הטרחה שנפסק זה מכבר לכונס הנכסים.

10.

בשולי הדברים, ובאשר לטענות המבקשת בדבר סיווג ההליך דנא, משעסקינן אך בפסיקת שכר טרחת ביניים

– כך שכונס הנכסים ממשיך למעשה במלאכתו – על פניו יש לסווג החלטה זו כ"החלטת ביניים" שההשגה עליה תהיה בדרך של בקשת רשות ערעור [ראו והשוו: ישראל גפני כינוס נכסים – הלכה ומעשה 553-552 (מהדורה שלישית בעריכת ערן גפני ונועם סיון, 2004)]. כך או כך, איני רואה לקבוע מסמרות בשאלת סיווגו של ההליך דנא כבקשת רשות ערעור או כערעור בזכות. ההלכות האמורות – בדבר אי-התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, בכל הקשור לשכר טרחתו של בעל תפקיד – נכונות אף ככל שמדובר בפסיקת שכר טרחה סופי

ובערעור על פסיקה זו. יוצא, כי אין בשאלת סיווגו של ההליך דנא כדי להשפיע על ההכרעה בו . התייחסותי להליך כבקשת רשות ערעור נעוצה אם כן, ראש ובראשונה, בעובדה שזהו האופן בו בחרה המבקשת להעלות את טענותיה.

11.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.