רע"א 9287/12חיים רובינסון נ. האוצר- הרשות לזכויות ניצולי השואה ונרדפי

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בע"ו 43150-07-11, (כב' השופטת צ' צפת ), אשר דחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת ועדת העררים העליונה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: "חוק נכי רדיפות הנאצים"), בגדרה נדחה ערר המבקש על החלטת הוועדה הרפואית בעניינו.

2.

המבקש, יליד שנת 1943, הינו ניצול שואה, ומוכר כנכה הזכאי לתגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. נכותו הצמיתה והמשוקללת של המבקש נקבעה על 100% נכות. בעקבות פגימת " Drop Foot " שאירעה בכף רגלו השמאלית, פנה המבקש לרשות המוסמכת מכח החוק – היא המשיבה – אשר הכירה בתביעה האמורה, והפנתה את תיקו של המבקש לוועדה רפואית לצורך קביעת אחוז הנכות, כמתחייב מסעיף 8 לחוק נכי רדיפות הנאצים. בהחלטתה של הוועדה הרפואית נקבעו לזכות המבקש 10% נכות. האחרון ערער על ההחלטה לפני הוועדה הרפואית העליונה, אשר קבעה כי אין החמרה בפגימה זו, והותירה על כנה את קביעת הוועדה הרפואית.

על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה בערר, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. יודגש כי סעיף 9 לחוק נכי רדיפות הנאצים מאפשר לערער לפני בית המשפט המחוזי "בנקודה משפטית בלבד". בהכרעתו, עמד בית משפט קמא על הקושי בהבנת טענות המבקש, ואולם הדגיש כי ממילא לא הוצג פגם משפטי בהתנהלות הוועדה הרפואית העליונה. ערעורו של המבקש נדחה, תוך שהוטל עליו תשלום הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. מכאן הבקשה שלפני.

3.

למקרא בקשת רשות הערעור, מגלה היא שלושה טיעונים עיקריים. 1. הוועדה הרפואית העליונה הייתה רשאית לדון במחלות ופגימות נוספות מהן סובל המבקש, ולא רק בפגימת ה-" Drop Foot "; 2.

בית המשפט המחוזי נהג בחוסר סמכות, עת הכריע בערעור בדן יחיד ולא במותב תלתא; 3. לא היה מקום להטיל על המבקש חיוב בהוצאות משפט. אדון בסוגיות אלה כסדרן, תוך פירוט טענות המבקש.

סמכות הוועדה הרפואית העליונה

4.

לטענת המבקש, היה מקום לקיים דיון בפגימות נוספות שאירעו לו, ולאו באותה פגימת " Drop Foot ". על כן, לטענתו, יש להתערב בהחלטת הוועדה הרפואית העליונה שלא לדון בפגימות הנוספות.

לצרוך דיוננו, יש לבחון את המסלול המותווה בחוק נכי רדיפות הנאצים. סעיף 7 לחוק קובע כי הרשות המוסמכת תדון בשאלה הכללית האם זכאי הנכה לתגמולים בגין הפגימה הנטענת על ידו. משהחליטה הרשות המוסמכת לאשר את הבקשה, קובע סעיף 8 לחוק נכי רדיפות הנאצים כי הרשות המוסמכת תעביר את כל המסמכים הרלוונטיים לפגימה הנטענת לידי הוועדה הרפואית, אשר תקבע את דרגת הנכות ביחס לאותה פגימה. על החלטת הוועדה הרפואית בשאלת אחוזי הנכות ניתן לערור לוועדה רפואית עליונה. על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, ניתן לערער בזכות בשאלה משפטית בלבד, לפני בית המשפט המחוזי.

עיון במסלול המתואר לעיל מגלה כי טענה בדבר קיומן של פגימות והזכאות לפיצוי בגינן, נקבעת על ידי הרשות המוסמכת, בעוד קביעת אחוזי הנכות נקבעת על ידי הוועדות הרפואיות. מהחומר עולה, כי המבקש עתר להכיר בפגימות נוספות שאירעו לו, בכתלי ערכאה שאין לה סמכות לעריכת הבירור – הוועדה הרפואית העליונה. במסגרת הדיונית כפי שהתפתחה, היו הוועדות הרפואיות בעלות סמכות לדון אך ורק בשאלות המתעוררות בסוגיית אחוזי הנכות בגין פגיעת ה-" Drop Foot ". משלא טען המבקש בפני בית המשפט המחוזי בעניין אחוזי הנכות שנקבעו לו בגין פגימה זו, ומשחזר וטען בבקשתו זו כי אינו מעוניין לערער על הקביעה בדבר כף הרגל, דין הטענה להידחות.

לצד זאת יודגש, כי בכל הנוגע לפגימות אחרות, וככל שהרשות המוסמכת טרם הכירה בהן, על המבקש לפנות תחילה לרשות המוסמכת. יתר על כן, במידה ומחלות אלה כבר הוכרו בעבר על ידה, ולגישת המבקש חלה בהן החמרת מצב, הרי שעליו לפנות בדרכים המקובלות אצל הרשות המוסמכת לשינוי דרגת הנכות בגינם. אין בכך להביע עמדה, דיונית או מהותית, היה ותוגשנה בקשות כאמור.

המותב שהיה מוסמך לדון בערעור

לטענת המבקש, שומה היה על בית המשפט המחוזי לדון בערעורו בפני מותב תלתא, ולא בפני דן יחיד, כפי שנהג. טענה זו מבסס המבקש על יסוד סעיף 17 לחוק נכי רדיפות הנאצים. אמנם, סעיף זה דן במקרה בו יישמע ערעור בבית המשפט המחוזי לפני מותב תלתא. ואולם, המדובר שם בערעור על החלטת ועדת עררים על החלטה שניתנה על ידי הרשות המוסמכת. עסקינן למעשה בעררים על החלטות הרשות המוסמכת בדבר עצם ההכרה בנכות, ולא בעררים על החלטות הוועדה הרפואית העליונה שעניינה בקביעת אחוזי הנכות. נדמה כי החשיבות שבקביעת מותב של שלושה שופטים בנושא זה הינה מובנת, שעה שהמדובר בשאלה משמעותית יותר של קבלת או שלילת הכרה בנכות, ולא בסוגיה המשנית של קביעת אחוזי הנכות. על סוגיה אחרונה זו, חלה ההוראה הכללית המופיעה בחוק בתי המשפט, לפיה אם לא צוין אחרת, יידון ערעור לפני דן יחיד.

פסיקת ההוצאות

לגישת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי עת פסק לחובתו הוצאות בסך 10,000 ₪ בהליך הערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה. לטענתו, ברובד הכללי, אין לפסוק הוצאות בתיק ערעור לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

לטענת המשיבה, בנסיבות ענייננו היה נכון לפסוק הוצאות נגד המבקש, שכן האחרון מנהל הליכים משפטיים נגדה ללא תכלית ברורה, ולמרות שהוכר כבר כנכה בשיעור של 100%. עוד הודגש כי ערכאות אחרות שדנו בעניינו של המבקש, המליצו לו לקבל ייעוץ משפטי לצורך כילכול צעדיו, אולם המבקש לא יישם המלצה זו. לגופו של עניין, טוענת הרשות המוסמכת שעניינו של המבקש נבחן על ידה ועל ידי בתי המשפט השונים פעם אחר פעם, בנפש חפצה ובלב פתוח, והוענק לו אחוז נכות מירבי, גם אם היה זה לפנים משורת הדין. נטען כי התנהלות זו של המבקש הינה בעייתית, ודורשת מהמשיבה ועובדיה משאבים רבים, תוך פגיעה בעבודתם השוטפת, הכוללת טיפול בתביעות ניצולי שואה נוספים מלבד המבקש. יצויין כי המשיבה ציינה בתשובתה לבקשה, כי מוכנה היא, לפנים משורת הדין, להורות על הפחתת תשלום ההוצאות. זאת, תוך הפניית תשומת ליבו של המבקש כי אם ימשיך לנהל הליכים נגדה כפי שעשה עד עתה "לא יהיה מנוס בסופו של יום ממיצוי שורת הדין עימו, ובחיובו בהוצאות משפט ראויות ומלאות, בהליכים עתידיים".

5.

אמנם, נדמה כי מוטב יהא לו המבקש יסתייע באנשי מקצוע לצורך הסדרת ענייניו המשפטיים מול הרשות. אין בדברים אלה כדי למנוע מהמבקש לממש את זכויותיו המשפטיות המגיעות לו בדין, ההיפך הוא הנכון. לא רק שקיים למבקש קושי להציג את עניינו באופן מיטבי, אלא במין מעגל חוזר בקשותיו מתנהלות בערכאות השונות מבלי שמתקבלת תוצאה המשביעה את רצונו.

לצד זאת, ובעיקר נוכח הסכמתה הראויה להערכה של המדינה, מצאתי כי יש מקום, לפנים משורת הדין, להפחית את סך ההוצאות שהוטלו על המערער בבית משפט קמא. מצבו הקשה של המבקש ברור ומובן הוא. על כן, יופחת סך ההוצאות שהושתו על המבקש בבית משפט קמא, ויעמוד על 3,000 ₪.

6.

סיכומו של דבר, בקשת רשות הערעור מתקבלת בחלקה, לנוכח הסכמת המדינה, אך ורק בסוגיית ההוצאות, כפי שצוין לעיל. בהקשר זה, החלטתי לתת רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הסכמת המדינה להפחית בתשלום ההוצאות שהושת על המבקש. מעבר לכך, יעמוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתקפו.