רע"א 9290/16 רע"א 9290/16

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 68589-03-16, כב' השופטים ג' כנפי-שטייניץ, י' מרזל ו א' רומנוב ), שבמסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 5613-02-11, כב' השופטת ת' בר-אשר צבן ) שדחה את תביעת המבקשת לחייב את המשיבים לשלם לה שכר טרחת עורך-דין.

1.

להלן העובדות הצריכות לענייננו: משיב 1 (להלן: המשיב ) שכר את שירותי המבקשת בהליך פלילי רחב היקף שהתנהל נגדו, אך לאחר שהפסיק לשלם את שכר טרחת המבקשת, היא הגישה בקשה להשתחרר מייצוגו. הבקשה נדחתה על ידי בית המשפט והמבקשת המשיכה בייצוג המשיב, חרף אי-תשלום שכרה. עם התמשכות ההליך הפלילי, המבקשת הגישה תביעה אזרחית נגד המשיב לתשלום שכר טרחה בהיקף של כ-1.3 מיליון ש"ח. תביעה זו היא מושא הבקשה.

התביעה נדונה בראשית הדרך על ידי כב' השופטת מ' אביב , שקבעה בהחלטת ביניים כי המשיב חייב בתשלום שכר הטרחה. על החלטה זו הגיש המשיב בקשת רשות ערעור שנדחתה (רע"א 22364-01-13, כב' השופט ר' וינוגרד ). בהמשך, ההליך העיקרי עבר להתנהל מול מותב אחר של בית משפט השלום שסטה מהחלטת הביניים. בפסק הדין נקבע כי עם הגשת הבקשה להשתחרר מייצוג הסתיימה ההתקשרות החוזית בין המשיב למבקשת, על אף המשך ייצוג המשיב בפועל. כן צוין כי אף אילו היה נקבע שההסכם ממשיך להתקיים, הרי שהמבקשת לא הוכיחה את סכום תביעתה. מכאן בית המשפט עבר לבחון את התחייבות המשיב לאחר פקיעת ההסכם. נקבע כי המשיב התחייב לשלם למבקשת שכר טרחה בגובה של 100,000 דולר, ובית המשפט פסק כי סכום זה יועבר לידיה.

המבקשת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. ערכאה קמא לא נדרשה לשאלת תשלום שכר טרחת עורך-דין במקרה של דחיית בקשה לשחרור מייצוג בהליך פלילי, וכן לא הכריעה האם בית משפט השלום היה רשאי לסטות מהחלטה שבקשת רשות ערעור עליה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. זאת לאור קביעתה כי אף אילו כל טענות המבקשת היו מתקבלות, הרי שתביעתה בין כה הייתה נדחית שכן לא הוכח שיעור החיוב מכוח הסכם שכר הטרחה המקורי. לאור זאת, ערעור המבקשת נדחה.

2.

מכאן בקשת רשות הערעור. המבקשת חוזרת על הטענות שהעלתה בערעור לפיהן יש לדון במשמעות דחיית בקשת שחרור מייצוג במישור יחסי שכר טרחת עורך-דין, וכן בסטייה מהחלטת ביניים שבקשת רשות ערעור עליה נדחתה על ידי ערכאה גבוהה יותר. המבקשת אף מתנגדת לקביעה כי לא הוכיחה את שיעור החוב של המשיב.

3.

כלל הוא כי תנאי למתן רשות ערעור הוא קיומה של שאלה משפטית רחבה בעלת השלכה על תיקים אחרים. ניתן לומר כי זהו מעין תנאי הכרחי אך לא תנאי מספיק. לאמור, השאלה היא לא רק מהי השאלה המשפטית המתעוררת בהליך קמא אלא האם ההכרעה בה חיונית לתוצאה. היה ולא, יש ליטול את העוקץ מהסוגיה העקרונית, שכן ההכרעה בה איננה חיונית לפסיקה הסופית. כידוע, הכרעה בבקשות למתן רשות ערעור מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, שרשאי לשקול גם שיקולים מעשיים. יש והשאלה עשויה להתאים לבירור אך לא בהקשרו של התיק המסוים.

בראיה זו, דין הבקשה להידחות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי נגזר מהמסקנה כי שיעור חובו של המשיב למבקשת לא הוכח באופן מספק. בכך לא מצאתי כל דופי. הערכאה הדיונית בחנה ביסודיות את דפי החשבונות שהוגשו מטעם המבקשת וקבעה כי אלה אינם מוכיחים כראוי את מספר שעות העבודה שעורכי הדין מטעם המבקשת עבדו בפועל על עניינו של המשיב. ערכאת הערעור אף בדקה מסמכים נוספים מטעם המבקשת, וגם היא הגיעה למסקנה כי לא הובאו ראיות מספקות להוכחת שיעור החוב.

משנקבע כי שיעור חובו של המשיב למבקשת לא הוכח כראוי, אין מקום בתיק זה להידרש לשאלות הנוספות שהעלתה המבקשת במסגרת בקשתה, שהרי אין בהן כדי להעלות או להוריד לעניין תוצאת פסק הדין של ערכאות קמא. במילים אחרות, אף אם הייתי מחווה דעתי באשר להמשך קיומו של הסכם שכר הטרחה לאחר שבקשת המבקשת לשחרור מייצוג נדחתה, הרי שגם במצב עניינים זה המבקשת לא הייתה מקבלת את מבוקשה מכיוון שלא הוכיחה את שיעור החוב. אותו הדין חל גם על שאלת סטייתה של הערכאה הדיונית מהחלטת ביניים, שהרי בהחלטה זו כלל לא ניתנה הדעת על יכולת המבקשת להוכיח את שיעור החוב הנתבע על ידה. צא ולמד, אין מקום לברר את השאלות המשפטיות בד' אמותיה של החלטה זו.

4.

הבקשה נדחית. בהיעדר תגובה אין צו להוצאות.