רע"א 9346/05 אברהם זאבי נ. המנהל הכללי של משרד הפנים

1.המבקש עבד כ-43 שנים במשרד הפנים ובמשך שלוש שנים וחצי כיהן כראש המשיבה 2, המועצה המקומית מכבים-רעות (להלן: "המועצה") עד פרישתו בשנת 1994. בשנת 1993 אישר המשיב 1, המנהל הכללי של משרד הפנים (להלן: "המנהל") את זכאותו של המבקש למענק בגין תקופת כהונה עודפת (להלן: "המענק") לפי סעיף 26א' להחלטת הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז – 1977, שניתנה מכח סעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז – 1977. ואולם, בשנת 1995 קיבל המבקש מכתב ממנכ"ל משרד הפנים ובו נאמר כי נוכח חילוקי דעות בין משרדי הפנים והאוצר על עצם זכאותו למענק, הועבר העניין לבדיקת היועץ המשפטי לממשלה שקבע בחוות דעתו כי המבקש אינו זכאי למענק וכי עליו להשיב חלק מהסכומים ששולמו לו על חשבון המענק. עוד נכתב כי לפנים משורת הדין יזוכה המבקש במענק חד פעמי בסך של 7.83 משכורות.

2.על קביעה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט (כב' השופט א' הומינר ז"ל) דחה ביום 25.5.97 את הערעור, והמבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. בית המשפט (כב' הנשיא א' ברק והשופטים י' טירקל וא' פרוקצ'יה) בחן בפסק דין מיום 21.3.02 את סעיפי החוק וההחלטות הרלוונטיות והסיק כי יש להעדיף את הפירוש המיטיב עם המבקש ולפיו לצורך חישוב הזכות למענק יש להביא בחשבון את תקופת השירות במשרה ציבורית במלואה. ואולם, בתוצאה האופרטיבית של פסק הדין קבע כי "ראש רשות שפרש וזכאי למענק עבור 'תקופת כהונה עודפת', זכאי למענק רק עבור השנים שבהן כיהן כראש רשות. כך יהיה המערער זכאי למענק עבור 3.5 שנות כהונתו כראש המועצה המקומית מכבים-רעות...". (להלן: "פסק הדין הראשון"). פסק הדין הרע למעשה את מצבו של המבקש, שכן, כאמור לעיל, במכתב משנת 1995 הוכרה זכאותו למענק חד פעמי בסך של 7.83 משכורות , וזאת לפנים משורת הדין.

3.בעקבות פסק הדין הראשון הודיע המנהל למבקש כי הוא זכאי להחזר הסכום שקוזז בסך של 165,769 ₪, וסכום זה הועבר לחשבונו. ואולם, כעבור מספר חודשים קיבל המבקש הודעה מתקנת שלפיה לפי פסק הדין הראשן זכאותו מסתכמת במענק בשיעור 3.5 משכורות ואילו המענק ששולם לו הינו בגובה 4.25 משכורות, ולפיכך עליו להחזיר את יתרת הסכום בסך של 25,057 ש"ח. על הודעה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט (כב' השופטת ש' דותן) דחה את הערעור ביום 14.7.0. אמנם, כך קבע, נראה שקיימת סתירה בין שני חלקי פסק הדין הראשון שצוינו לעיל. ואולם, משנקבע בחלקו האופרטיבי של פסק הדין כי זכאותו של המבקש לגמלה עודפת הינה בשיעור של 3.5 משכורות קודמות, לא ניתן להתעלם מקביעה זאת. בית המשפט ציין כי היה על המבקש לבקש לתקן את פסק הדין הראשון או לבקש את הבהרתו וכי משלא עשה כן מדובר בפסק דין חלוט המהווה מעשה בית דין שכן שיעור הגמלה נקבע בחלקו האופרטיבי של פסק הדין ואין מדובר באמרת אגב. לפיכך,כאמור, נדחה הערעור. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את הבקשה שבפניי.

4.המבקש טוען בבקשתו כי משמעות פסק הדין היא כי עליו להשיב סכומים נכבדים ששולמו לו כמענק לפי כעשר שנים. המבקש, אדם מבוגר הנזקק להשתלת כליה, מבקש ליתן לו רשות לערעור על פסק הדין ולעשות עימו משפט צדק. לטענתו, בפסק הדין הראשון נדונה שאלת עצם זכאותו למענק ועמדתו התקבלה במלואה, לפיה יש להכיר בזכותו למענק על בסיס צירוף מלוא תקופת השירות הקודמת שלו בשירות המדינה לתקופת כהונתו כראש המועצה. ואולם, בית המשפט הוסיף וקבע בפסק הדין הראשון את דרך חישוב גובה המענק, שאלה שכלל לא היתה במחלוקת בין בעלי הדין, ולא התקיים כל דיון לגביה. לטענת המבקש, הלכה היא כי אין בכוחו של ממצא שנקבע בפסק דין לגבי שאלה שכלל לא הועמדה במחלוקת כדי להוות ממצא מחייב ביחס לצדדים. נכון הוא כי למנהל יש סמכות לתקן את החלטותיו. עם זאת בשימוש בסמכותו בנסיבות המקרה יש משום חוסר סבירות, שכן המבקש הסתמך על הכספים שקיבל בפועל ואילו עתה הוא נדרש להשיבם. לטענתו, אין מדובר בנסיבות מיוחדות וגם לא קיים אינטרס ציבורי מיוחד בתיקון הטעות, אם היתה טעות, לאור מסכת התלאות שעבר ביחס למענק, ולכן חיובו בהשבה אינו צודק.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ובפסק הדין, החלטתי, לא בלי היסוס, כי יש לדחות את הבקשה. אכן, התנהלות המנהל ביחס למשיב מעוררת תמיהות, בייחוד לאחר מתן פסק הדין הראשון. ואולם, למנהל יש סמכות לתקן את החלטותיו ולא מצאתי כי קיימות נסיבות או אינטרס ציבורי מיוחד שלא לתקן את הטעות בסכום יתרת המענק שהועברה לידי המבקש. כאמור, בפסק הדין הראשון נקבע מפורשות כי "המערער זכאי למענק עבור 3.5 השנים כראש המועצה המקומית מכבים-רעות", ובהתאם לקביעה אופרטיבית זו ביקש המנהל מהמבקש להחזיר את יתרת הסכום שקיבל. כאמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, מדובר בפסק דין חלוט המהווה מעשה בית דין ולפיכך יש לפעול לפי האמור בו, וזאת למרות סתירה לכאורית בין החלק האופרטיבי של פסק הדין הראשון לחלקו האחר.

עם, זאת, ולאור נסיבות העניין המיוחדות וכן מצבו הבריאותי של המבקש, יפה יעשה המנהל אם ישקול מחדש את דרישתו להשבת יתרת הסכום מהמבקש, ולו לפנים משורת הדין במידה והדבר ניתן.