רע"א 9361/06 סאמי יחיא מחמד אלמאני נ. יורשי המנוח מחמד חמדי עבדלראוף אלא

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא וי' נועם) בע"א 9282/06, אשר דחה את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא ר' שמיע) בת"א 9512/99, לפיו התקבלה תביעת המשיבים להורות על סילוק ידם של המבקשים מדירה בבעלות המשיבים.

בהחלטה מיום 16.10.06 נענה בית המשפט המחוזי לבקשת המבקשים והורה על עיכוב ביצוע פסק דינו עד ליום 1.11.06, על מנת לאפשר להם להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 13.11.06, וכשלושה שבועות לאחר מכן, ביום 7.12.06, הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

1.הרקע לבקשות שבפניי הינו כדלקמן: המשיבים הגישו לבית משפט השלום בירושלים תביעה לסילוק ידם של המבקשים מדירה בת ארבעה חדרים וחדרי שירות, הממוקמת בקומה הראשונה בבניין בשכונת אלסאוואנה בגוש 29996, חלקה 108 בירושלים (להלן: הדירה ). לטענתם, בשנת 1966 הושכרה הדירה על-ידי אביהם המנוח לאביו המנוח של המבקש 1. אביו של המבקש 1 התגורר בדירה עד שנפטר בשנת 1972, ואלמנתו המשיכה להתגורר בדירה עד לפטירתה בשנת 1994. טענת המבקש 1 הינה כי הוא התגורר בדירה עם אביו המנוח ועם אמו ואחיו למעלה משישה חודשים עובר לפטירת האב, וכי מאז, ואף לאחר פטירת אמו, המשיך להתגורר בדירה, יחד עם רעייתו (המבקשת 2), ילדיהם ואחיו. משכך, טוענים המבקשים, הם נחשבים כיום לדיירים מוגנים בדירה. עמדת המשיבים, לעומת זאת, הינה כי המבקשים מעולם לא היו דיירים מוגנים בדירה.

2.בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיבים והורה על סילוק ידם של המבקשים מן הדירה. נקבע כי אביו המנוח של המבקש 1 אמנם היה דייר מוגן בדירה, וכי מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ), הפכה אמו של המבקש 1, עם פטירתו של האב, גם היא לדיירת מוגנת, אולם מנגד נקבע, כי המבקש 1, עצמו, לא עמד בנטל המוטל עליו על-פי סעיפים 20 ו-27 לחוק הגנת הדייר להוכיח כי הוא דייר מוגן בדירה. לדברי בית המשפט, המבקש 1 לא הצליח להוכיח שמרכז חייו בתקופה הרלוונטית היה בירושלים, לא כל שכן, שגר בתקופה זו בדירה. יתר על כן, בית המשפט הוסיף וציין כי למרות שהנטל להוכיח את היותם דיירים מוגנים מוטל על המבקשים, והם עצמם, כאמור, לא עמדו בו, המשיבים דווקא הצליחו לשכנעו כי המבקשים לא מילאו אחר התנאים הקבועים בסעיפים 20 ו-27 לחוק הגנת הדייר. עוד ציין בית המשפט כי המבקשים עשו עליו רושם בלתי-אמין לחלוטין, וכי העדויות מצד המשיבים, לעומת זאת, היו עקביות ואמינות.

3.ערעור שהגישו המבקשים על פסק דין זה נדחה. בפסק דינו, חזר בית המשפט המחוזי על ההלכה לפיה התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית תעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, וקבע כי המקרה שלפניו אינו נופל בגדרם של אותם חריגים המצדיקים התערבות מעין זו. בנוסף, ציין בית המשפט כי אף יישום הדין על עובדות המקרה, כפי שנקבעו במסגרת פסק דינו של בית משפט השלום, אינו מצדיק את התערבותו. עוד ציין בית המשפט כי החליט לדחות אף את בקשת בא-כוח המבקשים לדחות את מועד הדיון בשל "אי שפיות דעתו" של המבקש 1, וכי המסמך הרפואי שצורף לבקשה אינו קובע זאת, אלא אך מציין כי המבקש 1 לקה בשנת 2004 "בתסמונת דלוזיונאלית קצרה על רקע אורגני". מטעמים אלו דחה, כאמור, בית המשפט את הערעור.

4.בבקשה הנוכחית עותרים המבקשים כי תינתן להם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפרט, יוצאים המבקשים כנגד החלטת בית המשפט שלא להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, חרף קיומן, לדידם, של ראיות שהצדיקו התערבות מעין זאת. עוד טוענים הם כי שגה בית המשפט בקבעו כי הנטל להוכיח כי הם דיירים מוגנים בדירה מוטל עליהם ולא על המשיבים, ומכל מקום, כי הם ממלאים אחר התנאים הנדרשים בעניין זה על-פי חוק הגנת הדייר, ועל כן, ראוי היה לראות בהם דיירים מוגנים בדירה. בנוסף, קובלים המבקשים על החלטת בית המשפט שלא להיעתר לבקשתם לדחות את מועד הדיון בערעור בשל מצבו הנפשי של המבקש 1, וזאת עד לאחר שתתקבל החלטה בבקשה שהגישו לבית המשפט לענייני משפחה למינויה של המבקשת 2 כאפוטרופסית למבקש 1, ובהתאם לנדרש על-פי סעיף 47(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962.

5.דין הבקשה להידחות. עיון בבקשה מעלה כי הטענות המועלות על-ידי המבקשים אינן מעוררות כל שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים המצריכה הכרעה במסגרת הבקשה הנוכחית, ולפיכך אין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כפי שציין בית המשפט המחוזי, פסק דינו של בית משפט השלום ניתן לאחר שמיעת ראיות, ותוך שנקבעו במסגרתו ממצאי מהימנות חד-משמעיים לטובת המשיבים. מדובר בפסק דין מפורט ומנומק כהלכה, ובנסיבות אלו, בצדק לא מצא בית המשפט המחוזי לנכון להתערב בו. מכל מקום, אין בו, וכך גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, קביעות המצדיקות היענות לבקשה לקיים דיון שלישי במחלוקת בין הצדדים. מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי עולה כי בא-כוח המבקשים בעצמו ציין כי הערעור כולו נסוב על שאלות עובדתיות (ראו: עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 16.10.06), ואף בבקשה הנוכחית לא עשה הוא ניסיון להציג את השאלות המפורטות בה כשאלות עקרוניות שחשיבותן חורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך הנוכחי. מרבית הטענות המועלות בבקשה נוגעות לממצאים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום בענייני עובדה ומהימנות ולהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להתערב בהם. כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להתערב בקביעות מעין אלו, ובוודאי שלא ב"גלגול שלישי".

אשר לטענת בא-כוח המבקשים כי המשיבים, כתובעים, הם שצריכים היו להוכיח כי המבקשים אינם דיירים מוגנים בדירה: אף שניתן לראות בסוגית נטל ההוכחה האמור סוגיה בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, הרי שנראה כי אין זה התיק המתאים להכריע בה. במקרה דנן קבע בית המשפט כי אף שעמדתו הינה כי הנטל האמור מונח על כתפי המבקשים, וכי הם, כאמור, לא עמדו בו, הרי שאף אם נטל זה היה מוטל על המשיבים, הצליחו הם לשכנעו כי המבקשים אכן לא מילאו אחר התנאים הקבועים בסעיפים 20 ו-27 לחוק הגנת הדייר על מנת להיחשב דיירים מוגנים בדירה, ומכאן כי עמדו הם בנטל האמור. נוכח קביעות אלו, מתייתר לטעמי הצורך להכריע בסוגיה האמורה בגדרה של המחלוקת הנוכחית.

לבסוף, אשר לטענת המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בסרבו לדחות את מועד הדיון בערעור עד לאחר שתינתן החלטה בבקשה למינוי אפוטרופוס למבקש 1: מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי הבקשה נבחנה על-ידו לגופה, וזה הכריע בה בהתאם לשיקול-הדעת המסור לו. אף אם הדברים לא נאמרו במפורש על-ידי בית המשפט, נראה כי החלטתו זו התבססה על ההערכה כי אף אם יוחלט למנות למבקש 1 אפוטרופוס - ומהמסמך הרפואי שהומצא על-ידי המבקשים קשה להעריך את הסיכוי לכך - הרי שנוכח הממצאים הברורים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, לא יהיה בכך כדי להשפיע באופן מהותי על תוצאת הערעור. איני סבורה כי יש מקום להתערבותנו בעניין זה. ראשית, צדק בית המשפט המחוזי בציינו כי המסמך הרפואי שהומצא על-ידי בא-כוח המבקשים אכן אינו קובע את שנטען על-ידי המבקשים באשר למצבו הנפשי של המבקש 1. יתר על כן, מהמסמך האמור ומהנטען בבקשת רשות הערעור אף לא ברור מהו מצבו הנוכחי של המבקש 1, וכן האם היה במצבו הנפשי בעבר כדי להשפיע בצורה כלשהי על ניהול ההליך בבית משפט השלום. בהקשר זה ראוי לציין כי מהחומר המונח בפניי עולה כי המבקש 1 היה מיוצג על-ידי עורך-דין לאורך ההליך ואף מסר בעצמו עדות בבית המשפט. כן העידו מטעם ההגנה המבקשת 2, שני אחיו של המבקש 1 ושני שכנים. לפיכך, בהיבטים אלו לא נראה כי נפל פגם כלשהו באופן ניהול ההליך בבית משפט השלום. לבסוף, אף אם תתקבל הבקשה התלויה ועומדת בפני בית המשפט לענייני משפחה והמבקשת 2 אכן תמונה כאפוטרופוס למבקש 1, הרי שנוכח העובדה כי המבקשת 2 היתה אף היא צד להליכים המשפטיים מראשיתם, וכן נוכח הממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, כפי שפורטו, לא שוכנעתי כי דבר זה צריך שישפיע על תוצאת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בנוגע לדירה. למעשה, בא-כוח המבקשים בעצמו לא נימק בבקשתו כיצד תוכל החלטה מעין זו לשנות את תמונת המצב העובדתית והמשפטית באופן שראוי שישפיע על ההליכים האמורים. לפיכך, לא רק שאין בטענה זו של המבקשים כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא שגם איני סבורה כי נגרם להם בהיבט זה עיוות דין כלשהו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משזו מסקנתי, מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים – אין צו להוצאות.