רע"א 9377/96 קודעי יוחאי נ. שושנה קודעי

1.המבקש והמשיבה, בני זוג שהתגרשו, כרתו הסכם גירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו ב - 2.11.86. על פי ההסכם עברו ילדי בני הזוג למשמורת המשיבה. המבקש עזב את הארץ ואילו שני ילדיהם של בני הזוג התנתקו מן המשיבה והתגוררו בבית סבתם, אם המבקש. בשנת 1992 הגיש המבקש, בהסתמך על ההתפתחויות שתוארו לעיל, תביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (מ.א. 6468/92), שהסעד שהתבקש בה היה "הפחתת מזונות". הדיון בתביעה זו התארך, בין היתר בשל הצורך בקבלת תסקירי סעד מרשויות הרווחה במקום מגוריהם של ילדיהם של בני הזוג ומבית המשפט לענייני משפחה בפילדלפיה, לשם עקר המבקש. ביום 31.1.95 נתן בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' שטרנברג אליעז) את ההחלטה הבאה:

"התביעה שבפני היא להפחתת מזונות שני קטינים, שהאחד מהם בגר. הבת שרית, הנתבעת מס' 1, הגיעה לבגרות, אינה משרתת בצה"ל ומשתכרת. היא מתגוררת בבית הסבתא. בנסיבות אלה, אין מקום לחייב את התובע במזונותיה. בהחלטה מיום 7.7.94 פטרתי את התובע מחובת תשלום המזונות עבור הבן שלומי, שאינו מתגורר בבית האם. מאז ועד היום לא חל שינוי נסיבות וההחלטה תקבל תוקף של פסק דין, אלא אם תביא האם לידיעתי מידע המחייב שינוי ההחלטה ...המסגרת הדיונית של תובענה זו הורחבה כבר במידה ניכרת. הגיע המועד לסיים את ההליך, שכן בית המשפט אינו רשות טיפולית." (הדגשה הוספה)

ביום 27.2.95 נתן בית המשפט את פסק דינו, בו קבע, בין היתר:

"ביחסים בין האם - האפוטרופה, לילדים חל משבר שהלך והעמיק, עד כדי קרע גלוי. שני הילדים מסרבים להתגורר עימה, והם מצטופפים בבית הסבתא - אם התובע. הבת שרית בגרה בינתיים ואילו הבן שלומי, יליד 29.12.80, שוהה בפנימיה בנתניה ובימי חופשה ושבת אצל הסבתא...בשלב זה, המועמדים לקבלת המשמורת על שלומי הם התובע - המתגורר בארצות הברית, קליפורניה, והאם, המתגוררת בבית המשפחה, כשהשנים בהן היתה המשמורן על הקטינים היו קשות ומאכזבות... התרשמתי מהמסירות והמעורבות של הגב' מזל עטרי, המלווה את המשפחה בדאגה רבה ובהבנה. מצאתי בה אישיות סמכותית הראויה לאמון, ואשר מעורבותה תבטיח את טובתו של הקטין ואת שיקום הקשר עם האם, שהוא חשוב בעיני להתפתחותו התקינה של שלומי. הנני ממנה את הגב' עטרי לאפוטרופה מטעם בית המשפט על שלומי למשך שנה. המינוי אינו מפקיע את אפוטרופסות ההורים הטבעיים מכח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב1962-, ונועד להבטיח את רווחת הקטין ושלומו בנסיבות החריגות של המקרה. הגב' עטרי תוודא טיפול פסיכולוגי לקטין ולאם, אם תאות לכך. הפסיכולוג יגיש חוות דעת לביהמ"ש על מצבו של הקטין ועל מסוגלות האם להיות ההורה המשמורן. חות הדעת תוגש עד ליום 5.7.95. בתום השנה, או מוקדם יותר, הכל לפי הנסיבות, יסתיים המינוי... הנני מחייבת את התובע לשלם למזונות הקטין סך השווה ל - 500 $ לחודש, לחשבון בנק שתפתח הגב' עטרי, בנאמנות, עבור שלומי. מתוך הכספים ישולמו שכר הלימוד בפנימיה, הוצאות שוטפות ושכרו של פסיכולוג. האם תקבל מדי חודש את קיצבת הביטוח הלאומי שלה זכאי שלומי, וכן סך השווה ל- 50 $, לפי שער הדולר היציג, כהשתתפות בהוצאות הקטין. כל עוד מגיע שלומי לבית הסבתא ישולם לידיה סך השווה ל- 100 $ לחודש, לכיסוי מזונות הקטין. תוקף החיוב מיום מתן פסק הדין. ההסדר שעליו הוחלט ייבחן במבחן הזמן וניתן יהיה לשנותו, עם שינוי הנסיבות ." (הדגשה הוספה)

מינויה של הגב' עטרי לא עלה יפה. ביום 31.5.97 נתן בית המשפט את ההחלטה הבאה:

"מתברר כי המינוי של הגב' עטרי אינו נושא פרי. התובע חזר לארה"ב ואינו מכבד את פסק הדין. אימו, המעורבת בפרשה הרבה מעבר לנדרש, משלמת לכאורה, מכיסה את ההוצאות בגין חינוכו של שלומי בפנימיה ודמי כיס וכו'. מטבע הדברים, בהיותה בעלת המאה, היא גם בעלת הדעה אצל שלומי. התוצאה הינה כי הגב' עטרי משתחררת מתפקידה כאפוטרופוס לצורך ביצוע פסק הדין... בזאת תם הדיון בתובענה זו, על כל היבטיה."

בעקבות זאת הגישה המשיבה (ביום 19.7.95) פסיקתא לחתימת בית המשפט בנוסח הבא:

"לאחר עיון בתביעה ובנספחים לה ועל פי החלטת בית המשפט מיום 31.5.95 בוטל מנויה של הגב' עטרי כאפוטרופה על הקטין. הנני מחייבת איפוא את התובע לשלם למזונות הקטין סך השווה ל- 500 $ לידי האם. מתוך הכספים ישולמו שכר הלימוד בפנימיה הוצאות שוטפות ושכרו של פסיכולוג ושכר לימוד לישיבה בשנה הבאה. האם תקבל בנוסף מידי חדש את קצבת הביטוח הלאומי שלה זכאי שלומי וכן סך השווה ל 50 $ לפי שער הדולר היציג כהשתתפות בהוצאות הקטין. תוקף החיוב מיום מתן פסה"ד. אין צו להוצאות. ניתן והודע בפומבי ביום 8.3.95 בהעדר הצדדים שהוזמנו."

בהסתמך על פסיקתא זו פתחה המשיבה בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקש. המבקש העלה טענות מטענות שונות נגד פסיקתא זו במסגרת הליכי הוצאה לפועל ובמסגרת הליכים נוספים שנקט בבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן. ביום 23.12.96 הגיש המבקש "בקשת הבהרה" לבית המשפט המחוזי, בה הצביע על הסתירה הקיימת, להשקפתו, בין החלטותיו הקודמות של בית המשפט ובין פסק דינו לבין הפסיקתא שניתנה. המבקש התמקד בהחלטת בית המשפט מיום 31.1.95, שצוטטה לעיל וביקש לדעת אם הובא בפני בית המשפט מידע כלשהו שהיה בו כדי לשנות מהעמדה שהובעה בהחלטה זו. בקשת ההבהרה נדחתה על ידי בית המשפט שקבע:

"המדובר בפסיקתא מפסק-דין שניתן על ידי. אין צורך בהבהרה. הבקשה נדחית."

2.המבקש הגיש בקשת רשות לערער על החלטה זו, הגם שבפועל הוא מבקש לערער על הפסיקתא. הוא מצרף לבקשתו גם החלטה שהתקבלה בעניינם של הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה ובה נקבע, לאחר דיון מחוץ לפרטיכל, כי תשלום המזונות לאם יופסק החל מיום 1.3.97 וכי עד למציאת הסדר אחר יופקדו כספי המזונות בחשבון נאמנות.

3.המשיבה טוענת, כי יש לדחות הבקשה, כי המבקש לא ערער בשעתו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכי אין מקום להתיר לו לעשות כן כעת.

4.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. אם אכן היה מקום לבקש את תיקון הפסיקתא או לערער עליה (וראה: ע"א 235/79 גופר נ' עמר , פ"ד לד (2) 321) הרי היה על המבקש לעשות זאת במועד סמוך למתן הפסיקתא, ולכל הפחות במועד סמוך לאחר שנודע לו על קיומה, סמוך לתחילת הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו בהתבסס עליה. מן המסמכים שצורפו על ידי הצדדים עולה, כי המבקש ניסה לטעון נגד תוקפה של הפסיקתא עוד בינואר 1996 (בלשכת ההוצאה לפועל ברחובות) וסמוך לאחר מכן נפתח בבית המשפט לענייני משפחה הליך בשם הקטין, באמצעות המבקש או אם המבקש, ובו תבע הקטין את מזונותיו מן המשיבה. רק ב - 23.12.96 הגיש המבקש בעצמו את "בקשת ההבהרה" נושא בקשת רשות הערעור וכעת הוא מנסה להסתמך על ההחלטה בבקשה זו כעל מנוף לערעור על הפסיקתא עצמה. בשלב זה, בחלוף כשנה וחצי מאז מתן הפסיקתא, אין עוד מקום לעשות כן.

הבקשה נדחית.