רע"א 9381/05 הוד מגדלי על(1993) בע"מ נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא רות שטרנברג-אליעז), שבו נדחתה על הסף בקשה ל"תיקון פסק בוררות", לשם הוספת הוראות לתשלום הפרשי ריבית והצמדה ולהוצאות ההתדיינות.

עיקרי העובדות

2.

המבקשת הינה חברה העוסקת בבניה וביזמות של פרויקטים בתחום המקרקעין. בשנת 2001 הגישה המבקשת תביעה כספית כנגד המשיבים, לשיפוי הוצאותיה לפינוי דיירים מקרקע שיועדה לפיתוח, ולפיצוי הנזקים שנגרמו לה עקב מחדל המשיבים, לטענתה, מלבצע את הפינוי בעצמם. במהלך קדם-המשפט, הודיעו הצדדים כי הגיעו ביניהם להסכם, לפיו הסכסוך נשוא התביעה יועבר להכרעה בפני "שמאי-מכריע", וביקשו לתת להסכם תוקף של החלטה ולעכב את המשך ההליכים בתיק. בהסכם פירטו הצדדים את גדר המחלוקות העובדתיות והמשפטיות ביניהם, שעל בסיסן יקבע השמאי-המכריע מהם דמי הפינוי הראויים, נכון ליום ביצוע הפינויים מהקרקע. כמו כן קבעו, כי הסכום שיושב בגין הפינויים האמורים ועל-פי שומתו של השמאי המכריע לא יפחת מסך של 2,250,000 דולר ארה"ב, ולא יעלה על סך של 4,250,000 דולר ארה"ב. גם את מועד תשלום דמי הפינוי, ואת אופן חלוקת תשלומי המע"מ ושכר טרחת השמאי, הסדירו הצדדים ביניהם. כן התחייבו לבקש במשותף את החזר תשלום האגרה ששולמה על-ידי המבקשת. לבסוף, קבעו הצדדים בהסכם, כי שומתו המכרעת של השמאי תחייבם באופן סופי ומוחלט, והיא אינה ניתנת לערעור. להלן אפוא, עיקרי ההסכם הצריכים לענייננו (ההדגשות אינן במקור):

" שומה מכרעת

3.הצדדים ממנים בזה את השמאי מר עדי צביקל, כשמאי מכריע (להלן: "השמאי") לקביעת סכום דמי הפינוי הראויים (נכון ליום ביצוע הפינויים) למשפחות מזרחי ודורי אשר פונו בתאריכים שונים מנכסים ומשטחים שנתוניהם שנויים במחלוקת בין הצדדים; הסכום הנ"ל שייקבע ע"י השמאי יושב על-ידי מדינת ישראל להוד בגין ביצוע פינויים אלה; ...

טענות הצדדים

...

7.שומתו המכרעת של השמאי בדבר קביעת דמי הפינויים הראויים (ליום ביצוע הפינויים), ובהתאם לכך הסכום שיושב על-ידי מדינת ישראל להוד, ייקבעו על ידו בהתבסס על...

8.הצדדים מסכימים בזאת שהסכום שיושב על-ידי מדינת ישראל להוד בגין הפינויים הנ"ל ועל פי שומתו המכרעת של השמאי, לא יפחת מסך של 2,250,000 דולר ארה"ב ולא יעלה על סך של 4,250,000 דולר ארה"ב.

9.במידה ויחול מע"מ על הסכום אותו תחויב מדינת ישראל לשלם להוד על פי שומתו המכרעת של השמאי, ישולם המע"מ ע"י המדינה להוד, כנגד חשבונית מס כחוק.

ההליך בפני השמאי

10.השמאי ישמע את טיעוני הצדדים ויהא חייב ליתן את שומתו המכרעת בתוך 45 (ארבעים וחמישה) יום מיום שהופנתה המחלוקת נשוא הסכם זה להכרעתו.

11.שומתו המכרעת של השמאי תחייב באופן סופי ומוחלט את הצדדים, ולא ניתן לערער עליה .

12.הצדדים ישאו בחלקים שווים בשכ"ט השמאי.

13.התשלומים בהם תחויב המדינה לשלם להוד על פי השומה המכרעת, ישולמו להוד במלואם ע"י המדינה, תוך 30 יום מהמועד בו תינתן שומתו המכרעת של השמאי".

בפני השמאי-המכריע נשמעו טענות והובאו ראיות, ובסיום ההליך נתן השמאי הכרעה מפורטת ומנומקת, ובה המסקנה הבאה:

"לאחר ששקלתי את הטיעונים שהוצגו בפני ועיינתי במסמכים הרבים שהובאו בפני הגעתי לכלל דעה כי מן הראוי לפצות המפונים בגובה 80% משווי הקרקע אותה החזיקו. בדקתי ומצאתי כי דמי הפינוי ששולמו למשפחות מזרחי ומשפחות דורי המפונות מייצג את גובה דמי הפינוי הראויים. אולם ומאחר ובהתאם להסכם בין הצדדים מוגבל סכום ההשבה לחברת הוד בסך 4.25 מיליון דולר קבעתי כי זהו סכום ההשבה הראוי " (ההדגשה אינה במקור).

3.

זמן מה לאחר מתן ההכרעה, הגישה המבקשת לשמאי "בקשה להשלמת פסיקת שמאי מכריע". במסגרתה, ביקשה מהשמאי לפעול "בהתאם לסמכות[ו] על פי סעיף 22 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968... ולהשלים את פסיקת[ו] המכרעת ע"י הוספת הוראה בדבר תשלום ריבית והצמדה... וע"י הוספת הוראה בדבר החזר הוצאות ושכ"ט עו"ד..". המשיבים התנגדו לבקשה, בנימוק שהשמאי הינו פוסק ולא בורר ועל כן אין תחולה להוראות חוק הבוררות, אלא יש לפעול בהתאם להסכם הפשרה. על-פי הסכם הפשרה, טענו המשיבים, מוסמך השמאי לקבוע את דמי הפינוי הראויים בלבד, ולא להוסיף עליהם ריבית והצמדה ואף לא לפסוק שכר טרחת עורך-דין. המשיבים ציינו עוד, כי הסכם הפשרה תחם את גבול הסכום אותו עשויה המדינה לשלם, והשמאי אינו מוסמך לחייבה בסכום גבוה יותר. השמאי-המכריע בחן את טענות הצדדים, וקבע:

"לאור הבקשה שהועברה אלי להשלמת הפסיקה בענין שבנדון, ולאחר שקראתי את נימוקי וטיעוני הצדדים החלטתי לא להוסיף על פסיקתי דבר אלא אם בית המשפט יורה על כך מפורשות".

בעקבות החלטה זו, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יתקן את הפסק, ויורה על תשלום הפרשי הריבית וההצמדה והוצאות ההתדיינות. לעניין סמכות התערבותו של בית המשפט ב"פסק הבורר" טענה, כי בכך שהשמאי לא פסק לזכותה את תשלומי השערוך והוצאות ההתדיינות, הוא לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו, ועל כן קמה עילת התערבות של בית המשפט על-פי סעיף 24(5) לחוק הבוררות. לגופם של דברים, טענה כי פרשנות תכליתית של "הסכם הבוררות", מחייבת את המסקנה כי אין היגיון לפרשו אלא כמחייב השבה ריאלית והוצאות, כדי שלא יתעשרו המשיבים על חשבון הנפגעת. המשיבים מצידם, שבו והעלו את טענותיהם בדבר סופיות החלטת השמאי ואי-תחולת חוק הבוררות עליה. על יסוד טענות אלה ביקשו לסלק את התביעה על הסף בשל מעשה בית-דין והיעדר עילה. כמו כן, שבו והדגישו כי גם על-פי ההסכם, המבקשת אינה זכאית לכל סכום נוסף מעבר לסכום המירבי עליו הוסכם, אשר אותו פסק לה השמאי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.

בית המשפט המחוזי קבע שההסכם בין הצדדים להעברת ההכרעה במחלוקת לידי שמאי-מכריע אינו בגדר הסכם בוררות, ועל כן חוק הבוררות אינו חל עליו, ויש לדחות את התובענה על הסף. פרשנותו התבססה, בין היתר, על כך שבהסכם, שנוסח על-ידי משפטנים, השתמשו הצדדים במינוח "שמאי-מכריע", והמילים "בורר" או "בוררות" אינן מופיעות בו. כן הצביע בית המשפט על כך שהיועץ המשפטי לממשלה לא חתם על ההסכם, על אף קיומה של הנחייה המחייבת אותו לעשות כן בבוררויות שהמדינה צד להן, ענין אשר עלה בהתכתבות בין הצדדים שקדמה לכריתת ההסכם. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי המבקשת אף לא הגישה לשמאי המכריע במסגרת ראיותיה כל תחשיב ריבית, וכן כי ממילא, השמאי לא מצא לנכון גם לגופו של ענין להוסיף על הסכום המירבי שפסק, אף לאחר שהמבקשת פנתה אליו בבקשה לעשות זאת, ובכך מיצה את הפעלת שיקול דעתו בענין זה. פסק דין זה הוא נשוא בקשת רשות הערעור שלפני.

הטענות בבקשת רשות הערעור

5.

המבקשת מבקשת מבית משפט זה להתערב משיקולי צדק, "למניעת עיוות דין חמור", שתוצאתו היא התעשרותה שלא כדין של מדינת ישראל על חשבונה. עוד טוענת היא, כי פנייתה מעלה סוגיות חשובות ותקדימיות, בדבר היקף סמכותו הטבועה של בית המשפט לקבוע הוספת הפרשי הצמדה וריבית לפסיקה של גוף מעין שיפוטי, ובדבר הצורך בקביעת מבחנים ברורים לסיווג ההליכים המשפטיים המתנהלים מחוץ לבית המשפט ובקביעת סדרי הדין שחלים על כל אחד מהם. לגוף המחלוקת, טוענת המבקשת, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי ההליך שהתנהל בין הצדדים אינו הליך בוררות, ובקובעו כי גם לגופם של דברים אין מקום לחיוב המדינה בתשלום הפרשי הריבית וההצמדה. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מבקשתה לפסיקת ההוצאות. לבסוף, ציינה המבקשת, כי הותרת פסק הדין על כנו, תגרום, ללא צורך ובניגוד לתכלית חוק הבוררות, לקיומן של התדיינויות משפטיות נוספות, שבמסגרתן תבקש היא את הסעד האמור, בדרך של תביעה לאכיפת הסכם.

הכרעה

6.

דין הבקשה להידחות אף בלא בקשת תשובה. נראה לי כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אופי ההסכם בין הצדדים והתייחסות הצדדים לדרך ההכרעה באמצעות שמאי-מכריע, מצביעים על כך שלא התכוונו לראות בהליך ליישוב המחלוקת ביניהם על-פי ההסכם משום הליך בוררות הנשלט על-ידי דיני הבוררות. לפיכך, הפנייה לבית המשפט על פי חוק הבוררות בבקשה להתערב בהחלטת השמאי-המכריע במסגרת אותו חוק היתה מוטעית מיסודה.

7.

ומעבר לכך: אפילו אילו סברנו כי מ דובר בבוררות שחלים עליה דיני הבוררות, גם אז לא היה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט. השמאי-המכריע, גם אילו פעל כבורר, בחן לגופה את בקשת המבקשת להוסיף ריבית והפרשי הצמדה לדמי הפינוי, והחליט לדחות בקשה זו משיקולים שלגוף הענין. כלל הוא, כי בכגון דא, אין בית המשפט מתערב, ואינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעת הבורר.

8.

ואוסיף עוד מעבר לכך: ניסוחו של ההסכם אשר קבע טווח מינימום ומקסימום לסכום הכספי שישולם, מאפשר פרשנות הגורסת כי אין לשלם כל סכום נוסף למבקשת מעבר לסכום המירבי שננקב בהסכם, והשמאי אכן פסק למבקשת את הסכום המירבי, כאמור. אין מקריות בכך שההסכם לא הסדיר תשלומי ריבית והצמדה מעבר לסכום המירבי, אף שהסדיר תשלומים אחרים כאלה, ובהם מס ערך מוסף ושכר טרחת שמאי, וזאת בלא קשר לתקרת הפיצוי. הדבר מצביע על כך שהצדדים לא התכוונו לכלול תשלומי ריבית והצמדה בגדר תשלומים אפשריים שניתן להוסיפם על דמי הפינוי המירביים.

מטעמים מצטברים אלה, דין הבקשה להידחות.