רע"א 9398/04 משה גוטסמן נ. אבנר גל

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין, נ' אחיטוב), לפיו נדחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת ז' בוסתן).

2.המבקשים רכשו, בשנת 1988, משק במושב בית נחמיה מהמשיב מס' 1. בתקופת שקדמה למכר, בין השנים 1985-1982, חויבו חברי המושב על ידי ועד המושב בתשלום כספים (להלן: כספי

הגירעונות ). בשנת 1994, מספר שנים לאחר העסקה, החליטה האסיפה הכללית של המושב להחזיר את כספי הגירעונות אל חברי המושב ששילמו אותם (להלן: כספי ההחזר ). בעקבות החלטה זו התגלעה מחלוקת בין החברים הוותיקים לחברים החדשים באשר לתוקף החלטת האסיפה. לטענת החברים החדשים, החלטת האסיפה לקתה בחוסר סבירות וקיפחה את המיעוט. אין זה צודק, לדבריהם, לשלם כספים אלו לחלק מהחברים – החברים הוותיקים – מתוך נכסי המושב השייכים לכלל החברים. מחלוקת זו הוכרעה בבוררות, ונקבע כי החלטת האסיפה תקפה.

לאחר הכרעת הבורר הנזכרת, התגלעה מחלוקת נוספת – הפעם בין החברים החדשים לאלו שמכרו את משקיהם – בשאלה מי זכאי לקבל את כספי ההחזר בנסיבות בהן בעל המשק במועד ההחלטה להחזיר את הכספים (בשנת 1994) לא היה בעל המשק במועד שהכספים נגבו מחברי המושב (בין השנים 1985-1982). מחלוקת זו עומדת במוקד הסכסוך נשוא הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי. המבקשים רכשו כאמור את משקם מהמשיב מס' 1. לדעת המבקשים, הם זכאים לכספי ההחזר בתור בעלי המשק היום. המשיב מס' 1, אשר שילם את כספי הגירעונות בתור בעל המשק דאז, סבור שהוא זכאי לכספי ההחזר.

3.משהתעוררה מחלוקת באשר לשאלה מי זכאי לקבל את כספי ההחזר, פנה המושב אל בית משפט השלום בדרך של טען ביניים. לצורך ההכרעה בשאלה זו, ניתח בית משפט השלום הן את לשון החלטת האסיפה הכללית והן את החוזה שנערך בין המבקשים למשיב מס' 1. בהחלטת האסיפה נאמר: "סכומים אלו יזוכו לאותם החברים שחויבו ואין הסכמים מיוחדים איתם או שהם לא זוכו אחרת". משכך, בחן בית המשפט אם בין המבקשים למשיב מס' 1 נערך "הסכם מיוחד" להסדרת שאלת הזכות לכספי ההחזר. בית המשפט קבע כי הסכם המכר שנערך בין הצדדים אינו מסדיר שאלה זו, ולכן אין לראות בו "הסכם מיוחד" במובן לשון החלטת האסיפה. לפיכך, פסק בית המשפט כי המשיב מס' 1 זכאי לכספי ההחזר.

על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ואימץ את טעמיו של בית משפט השלום. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, היא הבקשה שבפניי.

4.המבקשים טוענים כי בית משפט השלום שגה בפרשנות הסכם המכר שנערך בינם למשיב מס' 1. לטענתם, הסכם המכר מסדיר את נושא החזרם של כספי הגירעונות בסעיף הקובע כי: "יכנס הקונה (גוטסמן – הערה שלי, ע.א.) לנעלי המוכר בכל הנוגע להתחשבנות בין המוכר למושב לתקופה עד תאריך 31.12.86". לפי המבקשים, כספי ההחזר נופלים לגדר "התחשבנות בין המוכר למושב". לטענתם, יש לפרש מונח זה על-פי משמעותו הרגילה ועל פי פירושו הנכון של הסעיף, הם הזכאים לכספי ההחזר. כן טוענים המבקשים כי בית משפט השלום שגה כשנתן פסק דין אחד המכריע בעניינם ביחד עם ענייניהם של מוכרי ורוכשי משקים נוספים ממושב בית נחמיה שביניהם מחלוקת בסוגיית כספי ההחזר. בנוסף, טוענים המבקשים כי בית המשפט דחה את עדותם מבלי שנערכה חקירה נגדית.

5.דין הבקשה להדחות. המבקשים רכשו משק מהמשיב מס' 1. השאלה שהתעוררה בפני בית משפט השלום היתה אם הזכות לקבלת כספי ההחזר הומחתה יחד עם המשק. התשובה לשאלה זו מצויה כידוע בפרשנות הסכם המכר שנערך בין הצדדים (ראו: ש' לרנר המחאת חיובים (תשס"ב) 125) והיא נלמדת מלשון ההסכם ועל-פי הנסיבות כולן. פרשנות הסכם המכר אינה סוגיה החורגת מעניינם של הצדדים להסכם, ואין מקום אפוא למתן רשות ערעור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123, 128).

גם יתר טענות המבקשים, באשר לאופן ניהול ההליך ומתן פסק הדין, אינן מעלות שאלה כללית בעלת חשיבות המצדיקה מתן רשות ערעור. יודגש, כי פסק הדין של בית משפט השלום בחן בנפרד את טענות המבקשים ואת ההסכם שנערך בינם למשיב מס' 1, ופירש את ההסכם על פי העובדות והנסיבות שנקבעו על ידו.

הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.