רע"א 943/19 יוסף עובדיה נ. עיריית חולון

1.

מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, הממוקדת בקביעות ערכאות קמא לפיהן המבקשים – שחלקם דיירים מוגנים בבית עסק – הפרו את חוזה השכירות באופן המצדיק את פינויים מבית העסק; וכי אין מקום למתן סעד מן הצדק בנסיבות העניין. עיון בפסקי הדין קמא ובטענות המבקשים מעלה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מעורר שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי מתן רשות הערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין. חלק מרכזי של הטענות בבקשה עוסק בממצאים עובדתיים שנקבעו, וחלק אחר שעניינו סעד מן הצדק גם הוא אינו עונה על אמות המידה האמורות בנסיבות העניין. לפיכך ניתן לדחות את הבקשה ללא תגובה מכוח תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). עם זאת, נדרשת הרחבה מסוימת ביחס לסוגיה אחת, שלעמדת המבקשים גרמה לעיוות דין.

2.

המבקשים טוענים כי נגרם להם עיוות דין, שכן ניתן פסק הדין המורה לפנות את בית העסק נגד מי שכלל לא היה צד להליכים קמא או להליך הנוכחי – אחותם של מבקשים 1 ו-2, שהיא אשתו של מבקש 4 (להלן: היורשת ). הסיבה שהיורשת לא הייתה צד להליכים היא שבעת הגשת התביעה נגד המשיבים בבית משפט השלום לא היו ליורשת זכויות של דייר מוגנת בנכס – אלה צמחו רק עם פטירת אמה, לאחר הגשת התביעה בבית משפט השלום. לאחר פטירת האם נוסף לשם האם המילה "עזבון", וההליך המשיך להתנהל נגד עזבון האם. כך היה בהליכים קמא, וגם בהליך זה מבקש 3 הוא "עזבון" האם. בד בבד, היורשת לא צורפה להליכים קמא ולהליך הנוכחי. המבקשים סבורים כי בנסיבות אלה, פסק הדין הקובע כי יש לפנות את בית העסק גורם ליורשת ולהם עיוות דין חמור. דין טענה זו, שלא הועלתה ונדונה בערכאות קמא, להידחות ממספר טעמים.

ראשון , העלאת הטענה לראשונה בערכאה זו. המבקשים לא הסבירו מדוע לא טענו כבר בבית משפט השלום כי יש לצרף את היורשת להליך, וגם לא בבית המשפט המחוזי. ככלל, אין מקום להעלות לראשונה בבקשה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי טענות שניתן היה להעלות כבר בערכאה המבררת.

שני , הואיל והיורשת לא הייתה צד להליכים קמא, הרי שממילא הסעד שנפסק לא כוון כנגדה. נרחיב מעט בנקודה זו. על פי ההלכה הפסוקה, עזבון אינו אישיות משפטית הכשרה לנהל הליכים משפטיים, ולכן אין מקום לכך שאחד הצדדים להליך יהיה עזבון ( רע"א 6590/10 עזבון המנוח אשתייה נ' מדינת ישראל

(28.5.2012)). כפי שהבהיר הנשיא א' גרוניס באותו עניין, כאשר נפטר אדם תוך כדי הליך משפטי, עזבונו אינו בא בנעליו, אלא יש לפעול בהתאם לתקנה 38 לתקנות: "מת בעל דין... רשאי בית המשפט או הרשם להורות... כי מנהל העזבון, או היורשים או הנאמנים או חליף אחר של בעל הדין, כולם או מקצתם, יהיו לבעלי הדין, או שתומצא להם הודעה...". אם כן, לאחר פטירת האם תוך כדי ההליך בבית משפט השלום לא היה מקום להחליפה בעזבונה, אלא נדרש היה בנסיבות העניין להורות על צירוף היורשת. מכל מקום, כתב התביעה לא תוקן, וגם בבית המשפט המחוזי היה ה"עזבון" אחד המערערים. עולה כי היורשת עצמה לא הייתה צד להליכים, והיא אינה בין הנתבעים שלגביהם נקבע בבית משפט השלום כי "על הנתבעים לפנות את המושכר". יש לציין כי המשיבה סבורה שפסק הדין חל גם על היורשת בעקיפין, לנוכח קיומו של מעשה בית דין, ואילו המבקשים סבורים שפסק הדין ישפיע על זכויותיה בעקיפין, ולכן יש לראותה כנפגעת מפסק הדין. כל הטענות הללו לא נדונו בערכאות קמא והן אינן נדרשות להכרעה דנן. העיקר הוא שהיא אינה בין הנתבעים שעל פינויים הורו ערכאות קמא, ולכן לא ניתן לומר שניתן נגדה סעד מבלי שצורפה להליך.

שלישי , מעיון בחומר עולה כי לעמדת המבקשים – היורשת הייתה מעורה בפרטי ההליך, ועמדתה נשמעה בו באמצעותם. מבקש 4 הוא בן זוגה, כאמור, מבקשים 1 ו-2 הם אחיה, ובהליכים קמא נטענו טענות בשמה ולזכותה. כך, למשל, בערכאות קמא טענו המבקשים כי היורשת היא דיירת מוגנת, בניגוד לקביעת בית משפט השלום, וטענה זו התקבלה. המבקשים נשאלו גם מדוע היורשת לא העידה וענו כי אין בכך צורך, לנוכח עדותו של בעלה. גם בהליך זה טוענים המבקשים – הם ולא היורשת – כי יש להיעתר לבקשה שכן נגרם ליורשת עיוות דין. הנה כי כן, המבקשים אינם יכולים להלין כי קולה של היורשת לא נשמע באופן העולה כדי עיוות דין בעניינם.

מן המכלול עולה כי לא נגרם למבקשים עיוות דין כתוצאה מכך שהיורשת לא הייתה צד להליכים קמא, שכן פסקי הדין אינם מופנים כלפיה. בנסיבות העניין אף לא נגרם להם עיוות דין אחר. ושוב נזכיר כי הטענה הועלתה אחרי קיומם של ההליכים קמא, והמבקשים לא העלו אותם קודם להגשת בקשה זו. כמובן, בכך אין להביע עמדה – לכאן או לכאן – בטענת המשיבה בדבר קיומו של מעשה בית דין כלפי היורשת, או בטענות המבקשים בדבר עוול שנגרם לה. טענות אלה לא נדונו בערכאות קמא, והיורשת עצמה אינה צד להליך הנוכחי בסופו של דבר, ולו מבחינה פורמלית, וטענותיה לא נשמעו מפיה.

3.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין והתוצאה, אין צו להוצאות.