רע"א 9460/06 יעקב וינרייב נ. קרן גמלאות של חברי דן בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים גרסטל- סגנית נשיא, פוגלמן ושילה) מיום 4.10.2006 בתיק ע"א 1488/03, בו התקבל ערעורה של המשיבה ונדחה ערעורם שכנגד של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ד"ר ע' אזר ע"ה) מיום 13.10.2002, אשר הושלם ביום 19.1.2003, בתיק ת"א 82742/00.

ב.

להלן העובדות הצריכות לעניין: המבקשים הם חברי "דן" שהיו חברים בקרן הגמלאות של "דן" בע"מ, היא המשיבה (להלן המשיבה

או

הקרן ). במועדים שונים במהלך שנת 1994 פרשו המבקשים מעבודתם ומחברותם בקרן, לפני גיל הפרישה ומרצונם החופשי. שבועות ספורים לאחר מועד פרישתם, חתם כל אחד מהם על טופס "הפסקת חברות – שטר פיטורין" (להלן: השטר ) ולאחר מכן קיבל את מענק הפרישה מהקרן. השטר כלל הוראה,, שלפיה עם קבלת סכום הפרישה אין ולא תהיינה למבקשים כל דרישות, טענות ומענות כנגד הקרן (להלן הוראת ההפטר ).

ג.

ביום 16.8.2000 תבעו המבקשים את הקרן לתשלום סך 455,806 ₪. שני עניינים עמדו בבסיס התביעה: האחד, פרשנותו של המונח "הצמדה" בהוראה בתקנון הקרן, והשני, החלטת הקרן בנוגע להפרשות חודשיות בשיעור של 2.5% מהמשכורת (להלן ההפרשות החודשיות) . בעניין שיעור ההצמדה, טענו המבקשים כי המונח "הצמדה" – בהוראה הקובעת כי חבר בקרן שפרש מרצון יהיה זכאי לקבל את הסכום הרשום לזכותו בתוספת ריבית של 4% והצמדה (או 8% ללא הצמדה) – פירושו הנכון הוא הצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן. המשיבה, לעומת זאת, טענה כי הפירוש הנכון הוא שיעור הצמדה נמוך יותר, בהתאם להוראת הגוף המפקח (כהגדרתו בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964), כלומר חישוב הפרשי הצמדה על פי השיעור שבו השקיעה קופת הגמל את כספיה כהשקעה מוכרת. בנוגע להפרשות החודשיות, תחילתו של עניין בסטייתה של הקרן מהוראת התקנון להפריש סכומים אלה למוסד לביטוח לאומי. המבקשים דורשים את הוספתם של סכומים אלה לפיצויי הפרישה. לטענת הקרן, אף שסכומים אלו חדלו בשלב מסויים מהיות מועברים למוסד לביטוח לאומי, גולמו בסכום פיצויי הפרישה, בעקבות החלטות שונות שהעלו את גובהו של הסכום, בין השאר בהתבסס על סכומים אלה.

ד.

ביום 13.10.2002 פסק בית משפט השלום את דינו. נקבע, כי הוראת ההפטר עליה חתמו המבקשים בטלה, כיוון שהיא שלובה בהוראה אחרת בשטר, הקובעת כי סכום פיצויי הפרישה המשולם לחברים הפורשים תואם את הוראות התקנון. משלא נתקיימה במלואה ההוראה האחרונה, גם הוראת ההפטר דינה להתבטל. עוד קבע בית משפט השלום, כי הפסקת ההפרשות החודשיות למוסד לביטוח לאומי עמדה בניגוד להוראות התקנון ובניגוד להוראת תקנה 36(ג) לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964 האוסרת לפצל חשבונות של חברי קרן, ולפיכך קיבל את תביעת המבקשים בעניין זה. לעומת זאת, דחה בית משפט השלום את תביעת המבקשים בעניין ההצמדה, בקבעו כי שיעור ההצמדה שיישמה הקרן באשר לריבית היה בהתאם להוראות הגוף המפקח, ולפיכך כדין. על קביעות אלה הוגש ערעורה של המשיבה וערעורם שכנגד של המבקשים לבית המשפט המחוזי.

ה.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.10.2006 (ע"א 1488/03) נהפכה ההחלטה המחייבת את הקרן בתשלום ההפרשות החודשיות, ונותרה על כנה ההחלטה בדבר אי-תשלום הפרשי ההצמדה. בית המשפט קבע כי תכלית החתימה על שטר הפיטורין הייתה להביא קץ להתדיינויות אפשריות, ואין לקבל את הפרשנות לפיה הוראת ההפטר הייתה שלובה בהוראה האחרת בשטר, שעניינה בכלל דרכי התשלום של יתרת הזכות. הן לשונו של השטר, הן תכליתו הכלכלית והן נסיבות עריכתו, מובילות כולן למסקנה זו, כנקבע, וזאת אף בהתחשב בעובדה שמדובר בחוזה אחיד. בית המשפט התייחס גם לטענת הטעות שהועלתה על ידי המבקשים בכל הנוגע לשטר הפיטורין, קרי, סברו

ש"יתרת הזכות" הנזכרת בשטר הפיטורין תואמת את מלוא הוראות הקרן, ודחה אותה, בקבעו שהמבקשים עמדו בנטל השכנוע לגבי היותה של הטעות הגורם המניע – סובייקטיבית -לחתימתם על שטר הפיטורין ולגבי היותה גורם המניא – אובייקטיבית - את האדם הסביר מחתימה על השטר. ביחס לטענת המבקשים לגבי ההפרשות החודשיות, קבע בית המשפט קמא כי תביעת המבקשים יוסדה על חובת ההשבה, ומשהובאו ראיות מטעם הקרן שהגדלת סכומי הפיצויים באה במקומן של ההפרשות החודשיות, ומנגד הובאו ראיות מטעם המבקשים לסתור או להפריך זאת – אין להשיב את הכספים למבקשים. גם ביחס לטענה באשר לשיעור ההצמדה לא מצא בית המשפט המחוזי מקום לסטות ממסקנותיו של בית משפט השלום, וחזר על הקביעה כי הקרן כפופה להוראות הגוף המפקח בעניינים שונים, וביניהם בעניין חישוב שיעור ההצמדה. מכאן בקשת רשות הערעור.

ו.

(1) בבקשה נטען, כי החלטת בית המשפט המחוזי מיוסדת על חשש, שלא בוסס, שהיענות למבקשים תפגע בכספים המיועדים לעמיתים שנותרו, וכן כי ההחלטה משנה את ההלכה שלפיה ניתנת שליטה מוחלטת לתקנון קופת הגמל על היחסים שבין הקרן לעמיתיה, ומכשירה קיום שטרי פיטורין ביחסים בין עמיתים בקופות גמל לבין הקופה בהתעלם מטיבם המיוחד של היחסים ביניהם.

(2) המבקשים חוזרים על טענותיהם לגבי ההפרשות החודשיות, וטוענים כי קביעת בית המשפט המחוזי, שסכומי ההפרשות שלא הועברו עוד לביטוח הלאומי באו לידי ביטוי בהגדלת סכומי הפרישה, לא הוכחה כראוי על ידי המשיבה, וזאת, אף שנטל ההוכחה מוטל היה עליה. בנוסף, אפילו הייתה הטענה מוכחת כראוי, החלטת הקרן להפסיק את ההפרשות הייתה לשיטתם בניגוד להוראות תקנון הקרן, ובניגוד לתקנות מס הכנסה. עניין זה בלבד, לטענתם, דיו כדי לקבל את תביעתם.

(3) ביחס לשיעורי ההצמדה, חוזרים המבקשים על טענותיהם כי פירושו ההגיוני והנכון, התואם גם הוראות חיקוק שונות, של המונח "הצמדה" הוא הצמדה למדד המחירים לצרכן, וראיה לכך הם מוצאים בתקנון המתוקן של הקרן משנת 2004, אשר הותר כראיה נוספת בהליך הערעור בבית המשפט המחוזי. המבקשים מוסיפים כי משלא פורט שיעור הצמדה אחר בתקנון הקרן, היה בכך משום יצירת מצג על ידי הקרן כלפי המבקשים ברוח עמדתם שלהם. כן טוענים המבקשים כלפי דחיית הטענה הנוגעת להצמדה בנימוק שמתן הצמדה מלאה עלול להביא את הקרן לגרעון תקציבי. לשיטתם, נימוק זה לא הוכח בראיות ואף אינו מביא בחשבון את מספרם הבטל בשישים של מי שפרשו מהקרן בטרם גיל הפרישה ולפני שינוי התקנון.

ז.

אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק בעניין בעל חשיבות משפטית או ציבורית החורגת ממחלוקת הצדדים הישירים; "בבואו לשקול את השאלה, אם להעניק רשות לערער, נוקט בית המשפט בהכרח שיטת סינון, שהעיקר בה הוא העניין היכול להיות לציבור הרחב בבירורה הנוסף של הסוגיה, שכבר נדונה בשתי ערכאות" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 126, מפי מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). הנידון דידן אינו בא בגדרי אלה. חרף טענותיו שובות הלב של בא כח המבקשים, כי החלטת בית המשפט המחוזי נוגעת לסוגיה כללית לגבי יחסים בין קופת גמל וחבריה, דומני כי העניינים שבמחלוקת תחומים במחלוקת הצדדים. לא זו אף זו, בא כח המבקשים מטעים וחוזר, כדי לתמוך בעמדתו, כי מצבם של המבקשים הוא ייחודי וכי מספרם של עמיתים המצויים במצבם בטל בשישים. אעיר, כי טענתם של המבקשים – אמנם לא כ"טענת מחץ" - מדובר כאן בערעור ראשון לגבי החלטת בית המשפט המחוזי אשר שינתה את החלטת בית משפט השלום – אין להלמה. סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע, כנודע, כי פסק-דין של בית משפט מחוזי בערעור ניתן לערעור בפני בית המשפט העליון בכפוף למתן רשות, וכבר נפסק כי "עצם העובדה שבפסק דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מכדי 'גלגול שלישי' ולהקנות זכות ערעור". (בש"א 4511/05 עיריית בת ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ , לא פורסם, השופט - כתארו אז - ריבלין).

ח.

(1) לעיצומם של דברים סבורני כי אין להיעתר לבקשה. תביעתם של המבקשים בסוגיות אלה מיוסדת על ביטולו של שטר הפיטורין, אם בטענת הפרתו על ידי הקרן, ואם בטענת טעותם של המבקשים. אך בידוע, לא בנקל יקבל בית המשפט טענות המבטלות כתבי ויתור, סילוק והפטר (ראו ע"א 11/84, אשר רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ,

פ"ד מ(4) 533; ע"א 627/85 ד. איתן – ע. גושן אדריכלים בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון – מע"צ , פ"ד מג(3) 42; ע"א 586/88 "נעם" יעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נ' א. דקל פיתוח והשקעות בע"מ (לא פורסם)). וכבר נאמר בהקשר זה: "לגבי הסכמים מהסוג הנדון, גורם היציבות והוודאות בדבר סופיותם הינו בעל חשיבות רבה, הן מבחינת האינטרס העסקי-כלכלי של חברות הביטוח והן מבחינת המדיניות המשפטית. [...] על-כן יקפידו בתי המשפט במיוחד עם התובעים על-פי העילה האמורה, כאשר הללו מגישים את תביעתם באיחור, ויעמדו על המצאת ראיות ברורות ומשכנעות." (ע"א 226/87 אחמד זועבי נ' עבוד ניקולא , פ"ד מג(1) 714, 719, מפי השופט בך). הדברים יפים גם לענייננו. מקובל עליי ניתוחו של בית המשפט המחוזי, לפיו הוראה 4 לשטר הפיטורין עניינה באופן תשלום יתרת הזכות, ולא באופן קביעת סכומה של היתרה. לשונה של הפסקה היא "ידוע לי ש'יתרת הזכות' תשולם לי בהתאם ועל פי הוראות החוק ו/או הוראות תקנות 'קרן הגימלאות' ו/או החלטת המוסדות המוסמכים של 'קרן הגימלאות' כפי שיהיו במועד הפסקת חברותי" (היתרה עצמה נקבעה בסעיף 2(ג)).

מלת המפתח

לדעתי היא "תשולם", ומקובל עלי ניתוחו של בית המשפט המחוזי. אף לגבי טענת הטעות, אפילו נכון הייתי להצטרף לטענת המבקשים כי בטעות עסקינן, חרף קביעתו של בית המשפט המחוזי שלא עמדו בנטל השכנוע לכך, מסופקני אם אין טעותם הנטענת של המבקשים נופלת בגדרי טעות בכדאיות העסקה, שכידוע אינה מבטלת את החוזה, כהוראת סעיף 14(ד) לחוק החוזים, (חלק כללי), תשל"ג-1973. וכל זאת, כאמור, בטרם נדרשנו לטענותיהם של המבקשים לגבי ההפרשות החודשיות ולגבי ההצמדה, שגם בעניינן גופא ישנם טעמים טובים לספק, כפי שפירטו בתי המשפט דלמטה בהכרעותיהם.

(2) עם זאת, ומבלי להפחית מן האמור מעלה, אוסיף את זאת, והדברים נאמרים על דרך הכלל ולאו דווקא לנסיבות תיק זה.

לפתחם של בתי המשפט באות לא אחת תובענות כספיות של חברי קרן גמלאות – זו שלפנינו וכן אחרות – אשר פרשו פרישה מוקדמת, ולאחר הליך הפרישה מתעוררות שאלות כספיות שמועדן הנכון היה בטרם חתימת הליך הפרישה בכתב של ויתור על טענות עתידיות (ראו ה"פ (ת"א) 200022/98 אבינועם ברילנט נ' קרן הגמלאות של חברי דן בע"מ (לא פורסם); ה"פ (ת"א) 11457/99 אלחנן דיקשטיין נ' קרן גימלאות של דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ (לא פורסם); וראו גם ת"א (י-ם) 1597/96 חסיד ניסים נ' קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ (לא פורסם);

ת"א (י-ם) 1388/98 משה הנובר נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ , פ"מ תשס"א(1) 269). בהקשר לכך ניתן לחזור על דבריה של כב' השופטת (כתארה אז) פלפל, אמנם במערכת נסיבות שונה בתכלית: "נראה שהמשיבה מס. 1 וגם או המשיבה מס. 2 היו מטיבות לעשות לו בעת פרישה היה מי מטעמם יושב עם הפורש, מסביר לו את זכויותיו, מסביר את דרך ההתחשבנות עמו ומנסה לסיים הכל ברוח טובה, ולא בצורה של הנחתת הוראת היועץ המשפטי של: 'הכל או לא כלום'." (פרשת אלחנן דיקשטיין נ' קרן גימלאות של דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית הנזכרת מעלה); והדברים מדברים בעדם.

ט.

כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.