רע"א 947-24 רע"א 947-24

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא ר' שפירא והשופטים ת' נאות פרי וא' נאמן) בע"א 61798-09-22 מיום 3.10.2023, שבו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' שדה) בת"א 10004-12-19 מיום 14.6.2022, שבו נדחתה תביעה נזיקית שהגישו המבקשים.

1.המנוח אובחן בשנת 2012 כחולה בסרטן לבלב גרורתי, ונפטר כעבור כשלושה חודשים וחצי מיום גילוי המחלה. המבקשים הגישו לבית משפט השלום תביעה שכוללת שורה של טענות שמתחלקות בעיקרן לשני ראשים: אי נטילת אנמנזה מלאה מהמנוח בשלבי הטיפול, שמנעה גילוי מוקדם של המחלה; והפרת זכותו של המנוח לקבלת טיפול רפואי ויחס מתאים בהיותו חולה אונקולוגי סופני או חולה הנוטה למות כהגדרתו בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005 (להלן: חוק החולה הנוטה למות).

2.כאמור, שתי הערכאות דחו את תביעת המבקשים על כל ראשיה. בין היתר, נקבע כי חוות דעתו של המומחה מטעם המבקשים, שהוא חתנו של המנוח שליווה את הטיפול בו מאז אבחנתו כחולה, וכן תשובותיו על דוכן העדים, אינן מאפשרות לאמץ את עמדתו. בין היתר, צוין כי חוות הדעת אוחזת פסקאות בודדות, ללא כל אסמכתא או הפניה לספרות רפואית; המומחה עוסק ברפואת משפחה ולא באונקולוגיה או ייעוץ גנטי; חוות הדעת לא כוללת כל התייחסות לתיעוד הרפואי הרב בעניינו של המנוח; חוות הדעת לא כוללת קביעות ומסקנות חד משמעיות אלא השערות; ניכר שהמומחה לא העיד כעד מומחה מקצועי, אלא כעד עובדתי שמעורב רגשית בתוצאות ההליך ובעל עניין בתוצאות ההליך; וכי המומחה חיבר את חוות דעתו לאחר שקיבל הנחיות לגבי עריכתה מרעייתו, שהיא בתו של המנוח ובאת כוח המבקשים. מנגד, חוות דעתה של המומחית מטעם המשיבה נמצאה מבוססת ומשכנעת, ובית משפט השלום מצא לאמץ את תשובותיה בחקירתה הנגדית.

בנוסף לכך, בית משפט השלום קבע ממצאי עובדה שאומצו על ידי בית המשפט המחוזי, בין היתר לגבי ביצוע האנמנזה, וכן כי לא היה מקום לשלוח את המנוח לבירור גנטי ולא אירע מחדל רשלני בהקשר זה; כי לא ניתן היה לגלות את סרטן הלבלב במועד מוקדם מכפי שנתגלה (יצויין כי המנוח עבר שתי בדיקות סי.טי בשנת 2011, האחת לבטן והאחת לגוף כולו, שלא העלו כל ממצא לגבי הלבלב, וגם בדיקות דם לא הדגימו בעיה); ואף אם המחלה היתה מתגלה מוקדם יותר, לא הוכח כי ניתן היה לשנות את מהלכה. הטענות בנוגע לחוק החולה הנוטה למות נדחו אף הן, לאחר שנקבע כי לא הוכחה הפרה של הוראה מהוראותיו או התרשלות או עילה נזיקית אחרת בגין אופן הטיפול במנוח.

בית המשפט המחוזי אימץ את קביעותיו של בית משפט השלום ודחה את ערעור המבקשים. בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי דחה טענות לגבי אופן התייחסותו של בית משפט השלום לטענות המבקשים; וכן נדחו "טענות קשות" שהופנו כלפי בית משפט השלום, ובכללן הטענה כי היה עליו לפסול עצמו, תוך שבית המשפט המחוזי מנמק זאת בכך שהוא ערכאה ש"לא דנה בסוגיות הקשורות לטענות פסלות".

3.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים את הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי. בתמצית, המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא דן בצורה פרטנית בכל טענותיהם, בין היתר במישור הראייתי (אי הבאת עד); בנוגע לחוות דעת המומחה מטעם המשיבה; בנוגע לממצאי עובדה (כגון טיב התשאול הרפואי שנערך למנוח); ובמישור הנזק. לטענתם, בית משפט השלום "תימרן וכיוון לתוצאה רצויה מבחינתו" באמצעות "קביעות מופרכות", ובית המשפט המחוזי "התעלם מכך שבית משפט השלום נרתם לסייע למשיבה [...]". עוד נטען כי הקביעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעוררות שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים, וזאת בשלושה היבטים: האחד – בנוגע להכרעה בטענת פסלות שמועלית לאחר מתן פסק הדין, כאשר לטענת המבקשים, ההלכה בעניין זה מחייבת "חידוד ורענון"; השני – המבקשים טוענים כי "מעבר לפאן הדיוני – קיים כאן פאן ערכי-מוסרי הנובע מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בהקשר לשמירה על החיים, הגוף והכבוד" בראי הוראות חוק החולה הנוטה למות; והשלישי – בנוגע לריבוי טענות שסווגו על ידי בית המשפט המחוזי כטענות שאינן רלוונטיות. לטענת המבקשים, מתן רשות ערעור דרוש כדי למנוע עיוות דין, וזאת בשל תקלות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ש"קצרה היריעה מלהכילן", בפרט בשל כך שבית המשפט המחוזי לא בחן חלק מטענותיהם לגופן.

4.לאחר עיון בפסק דינו של בית משפט השלום, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובבקשה למתן רשות ערעור על נספחיה, המסקנה היא כי דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתשובה. זאת, מששוכנעתי שהקביעות בפסק הדין אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, כך שאין בבקשה כדי להצדיק התערבות של בית משפט זה בגלגול שלישי. אתייחס לעיקרי הדברים בקצרה.

5.תחילה לטענת הפסלות. כפי שציינו המבקשים, הם סבורים שבית המשפט המחוזי שגה לגבי יכולתו להכריע בטענת פסלות, ולדבריהם ההלכה בעניין זה "מחייבת חידוד ורענון". על כך יש להקדים ולהבהיר כי טענה בדבר קיומו של צורך "לחדד ולרענן" הלכה אינה עומדת כשלעצמה ברף שמצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. עם זאת, על מנת להפיס דעתם של המבקשים, אתייחס בקצרה לטענה לגופה.

לפי ההלכה הפסוקה, מקום שבו טענת פסלות מועלית לאחר מתן פסק הדין, ההליך המתאים להעלאתה הוא במסגרת הערעור על פסק הדין, שאז רשאי בית משפט שלערעור להידרש לטענת הפסלות, ובמקרים המתאימים להורות על ביטול פסק דין והחזרתו לערכאה הדיונית, אם לשמיעה בפני המותב שנתן את פסק הדין ואם בפני מותב אחר (ע"א 3230/14 פלוני נ' קיבוץ מעברות אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית, פסקה 16 וההפניות שם (7.9.2015)). על רקע זה, דומה כי התייחסותו של בית המשפט המחוזי לטענת הפסלות שהעלו המבקשים בשולי ערעורם, עת ציין כי "ברי כי ערכאה זו לא דנה בסוגיות הקשורות לטענת פסלות", אכן לא היתה מדויקת בנסיבות המקרה דנן. זאת, שכן משעה שטענת הפסלות הועלתה לראשונה בשלב הערעור, לכאורה היה על בית המשפט המחוזי להידרש לה.

אלא שגם אם אלו הם פני הדברים, עיון בטענות המבקשים בסוגיית הפסלות מעלה כי ממילא דינן היה להידחות. כך, המבקשים טענו כי בדיון ההוכחות בבית משפט השלום, המותב התייחס לניסיונו האישי, באופן ששיקף שהמותב היה "שבוי בתפישת עולם/השקפה" לגבי חולים סופניים שהכתיבה את תוצאת פסק הדין. עוד נטען כי המותב בבית משפט השלום "ניווט ותימרן את התוצאה בהתאם למטרה שסימן מראש"; כי בעת הדיון בבית משפט השלום נאמרו "אמירות פוגעניות" כלפי המנוח וכלפי באת כוחם של המבקשים והמומחה מטעמם; וכי באת כוח המבקשים "התאכזבה לגלות מתוכן פסק הדין כי כב' השופט הסתכל על התביעה דרך משקפיו האישיות".

כאמור, טענות אלה מלמדות כי לא היה מקום לקבל את טענת הפסלות שהועלתה בשלב הערעור בבית המשפט המחוזי. תקנה 173(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי המועד להעלאת טענת פסלות הוא "מיד לאחר שנודע לבעל הדין על עילת הפסלות ולפני כל טענה אחרת". מכאן, שאילו סברו המבקשים שאמירתו של המותב במהלך דיון ההוכחות לגבי ניסיונו האישי עם אמו המנוחה, מלמדת כלשונם על "מעורבות רגשית" ו"ענין אישי ממשי בהליך" מצד בית המשפט, היה עליהם להעלות טענה זו מיד, ולא להמתין עד שתיוודע להם תוצאת פסק הדין. הוא הדין באשר לטענה בדבר אמירות "פוגעניות" שנאמרו לטענת המבקשים על ידי המותב. הפסיקה הבהירה חזור והבהר כי "טענת פסלות איננה בגדר נשק סודי, אשר אותו שומר באמתחתו מי שגורס דבר קיומה של עילה של פסלות, עד שיבוא מועד נוח להעלאתה" (דברי הנשיא מ' שמגר בע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס בן שלמה יהודה, פ"ד מה(3) 790 (1991)). אף לי עצמי נזדמן להעיר באחת הפרשות כי "מנהג חדש בא למדינה, שלאחר שניתן פסק הדין, הצד שהפסיד טוען לגופו של שופט במקום לגופו של תיק" (ע"א 4667/08 שלום הר עוז נ' סערת תוכנה בע"מ, פסקה 29 (15.2.2011)). דומה כי המקרה שלפנינו – שבו טענת הפסלות נבעה, למצער בחלקה, מתחושת "אכזבה" לנוכח תוכנו של פסק הדין – יוכיח (שמא גם בשל כך נמנע בית המשפט המחוזי מלהידרש לטענה). מכל מקום, די היה באמור לעיל כדי להביא לדחיית טענת הפסלות, וממילא אין באופן התייחסותו של בית המשפט המחוזי לטענה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

6.באשר ליתר טענותיהם של המבקשים, הרי שמדובר בטענות שהן בעיקרן ובטיבן טענות ערעוריות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כמפורט בפסקה 3 לעיל), שאף בהן אין כדי לבסס עילה למתן רשות ערעור. הוא הדין באשר לטענות בנוגע להוראות חוק החולה הנוטה למות. לעניין זה אציין כי הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי יצאו מנקודת הנחה כי משעה שהמנוח אובחן כסובל מסרטן הלבלב בדרגה 4, הוא יכול היה לענות על הגדרת "חולה הנוטה למות" (פסק דינו של בית משפט השלום בעמ' 16; פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפסקה 64). אלא שבית משפט השלום קבע במישור העובדתי כי לא הוכחה במקרה דנן כל התרשלות או הפרה של ההוראות הרלוונטיות, וכי "קביעה זו יפה גם אם היה חל החוק במקרה של המנוח וגם אם בחינת המקרה נעשית ללא קשר לחוק" (שם, עמ' 18). על כך יש להוסיף כי בית המשפט המחוזי אימץ את קביעת בית משפט השלום כי לא נמנע מהמנוח כל טיפול לאחר ששוחרר מבית החולים. בנסיבות אלו, אין מקום לפתוח מחדש קביעות אלו במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי.

לבסוף, ולמען הסר ספק, אבהיר כי לאחר עיון בפסקי הדין של הערכאות דלמטה ובבקשה על נספחיה, נחה דעתי כי הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי נתנו דעתם כדבעי על התביעה והערעור, ואין לקבל את טענת המבקשים כי לא ניתן להם יומם בבית המשפט, כך שאף אין מדובר בעיוות דין שיכול היה להצדיק התערבות של בית משפט זה.

7.אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.