רע"א 9477/96עלי חג'אזי נ. הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל

השופט א' מצא:

1.העותר נולד בשכונת אבו-טור בירושלים בשנת 1955 ועם איחוד ירושלים, בעקבות מלחמת ששת הימים, הפך לתושב ישראל. בשנת 1987 סיים את חוק לימודיו בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ביירות ובמאי 1990 הוסמך על-ידי קמ"ט משפטים באזור יהודה ושומרון כעורך-דין מורשה באזור. העותר, שביקש להכשיר עצמו לחברות בלשכת עורכי הדין בישראל, התמחה בפיקוחו של עורך-דין בירושלים במשך שנה וחצי, החל בנובמבר 1992 וכלה במאי 1994. הוא עמד בבחינות בדיני ישראל. אחר כך ניגש לבחינות התמחות, פעמים אחדות, אך בחלק מן הבחינות לא עמד. במקביל להתמחותו, וכן מאז סיום התמחותו, המשיך להופיע כעורך-דין לפני בתי משפט המקומיים באזור יהודה ושומרון. משצבר בעיסוק זה ניסיון של יותר מחמש שנים ביקש מלשכת עורכי הדין לפטרו מחובת בחינה במקצועות מעשיים, כתנאי לקבלתו ללשכה. בקשה זו סמך העותר על הטענה, כי מתקיימים לגביו התנאים הקבועים בסעיף 38(א) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961-. הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין דן בבקשת העותר והחליט לדחותה. מכאן העתירה שלפנינו.

2.סעיף 38(א) לחוק לשכת עורכי הדין קובע:

בחינות התמחות

38.(א) בתום תקופת-ההתמחות על המועמד לחברות בלשכה להיבחן בבחינות הלשכה במקצועות מעשיים; ואולם מי שהוסמך בחוץ-לארץ לעריכת-דין ושימש בחוץ-לארץ לפחות חמש שנים עורך-דין או בתפקיד שיפוטי ומי ששימש בחוץ-לארץ לפחות חמש שנים בתפקיד שיפוטי שרק בעל השכלה משפטית כשיר לו, והוא התחיל בהתמחותו תוך עשר שנים מיום עלייתו ארצה, פטור מבחינה זו.

בא-כוח הלשכה לא חלק, כי הסמכת העותר לעריכת דין באזור יהודה ושומרון דינה, לעניין תחולת הסעיף, כהסמכתו בחוץ-לארץ, וכן כי עיסוקו בעריכת-דין, שהתבטא בהופעה לפני בתי המשפט המקומיים באזור יהודה ושומרון, ממלא את התנאי של עיסוק כעורך דין בחוץ-לארץ במשך חמש שנים לפחות. אך, לטענתו, אין העותר מקיים שני תנאים אחרים: האחד, שאת תקופת התמחותו אצל עורך-דין בישראל מילא העותר לפני שצבר ניסיון בעריכת-דין באזור, בעוד שלפי הגיונו חל הסעיף רק על מי שהתחיל להתמחות בישראל לאחר שכבר צבר ניסיון של חמש שנים לפחות בעריכת-דין בחוץ-לארץ. והשני, כי העותר - כמי שהיה מאז ומתמיד תושב ירושלים - אינו מקיים את דרישת הסעיף, כי "התחיל בהתמחותו תוך עשר שנים מיום עלייתו ארצה". יתר על כן: לדעת בא-כוח הלשכה, התיבה "עלייתו ארצה" בלשון הסעיף מלמדת, כי החוק נתכוון לפטור מחובת בחינות רק את מי שהוא "עולה" כמשמעו בחוק השבות. כן הצביע בא-כוח הלשכה על כך כי העותר פנה בבקשתו רק לאחר שניגש לבחינות אך לא עמד בהן.

3.כשלעצמנו, ואילו בכך היה תלוי גורל ההכרעה, נוטים היינו לייחס למונח "עלייתו ארצה" פירוש מרחיב. משמע - ובכך איננו מכריעים - כי "עולה" לעניין זה, הוא כל מי שאינו ישראלי ובא לישראל להשתקע בה ולא רק מי שעושה כן בכוח זכאותו לשבות. כן אין כל משמעות בעינינו לכך שהעותר ניסה את כוחו בגישה לבחינות. אך בנתון להערות אלו מקובלת עלינו עמדת בא-כוח לשכת עורכי הדין, כי סעיף 38(א) לחוק איננו חל על העותר, וזאת לפחות על-פי טעמו השני; שכן גם לאור הנחתנו הפרשנית המרחיבה, אין העותר מקיים את התנאי כי "התחיל בהתמחותו תוך עשר שנים מיום עלייתו ארצה". את סעיף 38(א) ראוי ויש לפרש על-פי תכליתו; ותכלית הפטור מבחינות הלשכה במקצועות מעשיים היא להקל על מי שהוכשר וצבר ניסיון כעורך-דין בחוץ-לארץ, ובא להשתקע בישראל, את תנאי קליטתו במקצוע עריכת הדין בישראל. שאלה היא, אמנם, אם הפטור עשוי לחול על ישראלי שנעדר מישראל במשך שנים, במהלכן הוכשר והתנסה כעורך-דין בחוץ-לארץ, ומבקש לשוב ולהיקלט בישראל. בשאלה זו לא מתעורר צורך להכריע בעתירה שלפנינו, ולפיכך נוכל להניחה בצריך עיון. העותר, כמי שביתו ומשרדו מצויים בישראל אך עסק - ובפועל ממשיך לעסוק - בעריכת-דין באזור יהודה ושומרון, איננו בבחינת זר שבא להשתקע בישראל ויש להקל עליו את חבלי קליטתו.

4.לפיכך החלטנו לדחות את העתירה, אך בנסיבות העניין - ומשנוכחנו כי בעבר הכירה הלשכה בזכאותם לפטור מבחינות של מועמדים כדוגמת העותר - הננו נמנעים מחיוב העותר בהוצאות.