רע"א 9499/16 רע"א 9499/16

1.מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 28482-10-15 כב' השופטים י' שבח, ש' שוחט, י' אטדגי ) אשר דחה את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 5366-07-13, כב' השופט ר' אילן ), במסגרתו נדחתה תביעת המבקשים כנגד המשיבה לתשלום שכר טרחה.

המבקשים הם עורכי דין. הם ייצגו את המשיבה בהליך משפטי שניהלה נגד חברת תג"ר (להלן: תג"ר ). ההליך המשפטי הסתיים לאחר מספר שנים בהסכם פשרה בין המשיבה לבין תג"ר. במסגרת השירותים המשפטיים שנתנו המבקשים למשיבה נחתם הסכם לתשלום שכר טרחה, המכיל שני ערוצים לקביעת גובה התשלום: האחד קובע כי שכר הטרחה יעמוד על 6% מכל טובת הנאה שתצמח למשיבה בגין ההליך; ואילו השני קובע חלופה, לפיה במקרים מסוימים, יעמוד שכר הטרחה על 6% מסכום התביעה הכולל.

לאחר חתימת הסכם הפשרה, הגישו המבקשים תביעה כנגד המשיבה בבית משפט השלום, לתשלום שכר טרחה בגין ההליך בגובה של 6% מסך התביעה הכולל. המבקשים לא ציינו בכתב התביעה חלופה לפיה הם תובעים 6% מטובת ההנאה שצמחה למשיבה, ולא הציגו ראיות בעניין זה. בית משפט השלום קבע כי לפי הסכם שכר הטרחה שנחתם בין הצדדים, בנסיבות העניין על המשיבה לשלם למבקשים 6% מסך טובת ההנאה שצמחה לה בעקבות הסכם הפשרה, בהתאם לערוץ הראשון שהוצג לעיל. ברם, התובעים לא הציגו טענות או ראיות במישור זה. על כן דחה בית משפט השלום את התביעה. בית משפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים. בדעת הרוב נקבע כי התוצאה לפיה המבקשים אינם זכאים לשכר טרחה בגין עבודתם היא: "פועל יוצא מההתנהלות הדיונית שנבחרה על ידם". דעת המיעוט סברה כי על אף שהמבקשים פנו למסלול אחד בלבד, הואיל והעבודה בוצעה על ידם, אין להוציא אותם ממשוואת שכר הטרחה. על פסק דין זה מוגשת הבקשה למתן רשות הערעור. נטען כי ערכאות קמא שגו בפרשנות שהעניקו להסכם שכר הטרחה, וכי בכל מקרה יש מקום לזכות את המבקשים בתשלום כזה או אחר.

2.דין הבקשה להידחות. ערכאות קמא ניתחו בהרחבה את לשון החוזה ואת נסיבות העניין. מסקנתן הייתה כי מנגנון שכר הטרחה שנקבע, המתייחס למצב של הסכם פשרה כמו זה שנערך בין המשיבה ובין תג"ר – קובע מנגנון של אחוזים מסך טובת ההנאה שצמחה למשיבה. עוד נקבע כי מסלול זה שולל תשלום לפי מסלולים אחרים – אחוזים מסכום התביעה כולה או שכר ראוי. הניתוח התבסס על לשון הסכם שכר הטרחה, הגיונו והתנהגות הצדדים. גם אם יש בשאלת הפרשנות פנים לכאן ולכאן, הכרעתן של ערכאות קמא נטועה היטב בראיות שהוצגו. אין אפוא מקום להתערב בה בגלגול שלישי, על פי אמות המידה המחמירות שנקבעו בפסיקה.

טענה נוספת של המבקשים היא, כאמור, כי גם לפי המסלול של אחוזים מסך טובת ההנאה שצמחה מהסכם הפשרה מגיע להם פיצוי מסוים. השאלה המשפטית המתעוררת בהקשר זה היא האם יתכן כי בשל התנהלות דיונית של אחד הצדדים הוא יפסיד בהליך, אף במקום בו יתכן שאילו היתה נטענת על-ידו טענה חלופית הוא יכול היה לקבל סעד. התשובה לשאלה זו נגזרת מהשיטה המשפטית הנוהגת בישראל. בבסיס שיטת המשפט האדברסרית ניצבת ההנחה כי הצדדים הם שמנהלים את ההליך ולא בית המשפט. בהתאם לכך, בית המשפט אינו נוטה לחרוג מטענות הצדדים, אלא במקרים חריגים.

בהיבט המעשי, שיטה זו טומנת בחובה סיכויים וסיכונים ­– לכל הצדדים – אשר נלקחים בחשבון על-ידי עורכי הדין בבחירת קווי הטיעון. בהיבט העקרוני, העברת המושכות לידי הצדדים מובילה לכך שבית המשפט שומר על מרחק ואינו יורד לזירה. בכך מוגנים עקרון השוויון והכלל לפיו בית המשפט יעסוק במלאכתו הוא. אף אם יש מקרים בהם רשאי בית המשפט לחרוג מהעיקרון האדברסרי ולטול חלק בהליך, גם בצורה של העלאת טענה שלא הושמעה על ידי הצדדים, זהו המצב במקרים חריגים שאף קשורים לתחום המשפט, למשל. מקרינו אינו נמנה בין החריגים. יש לזכור כי ערכה הכספי של טובת ההנאה בה זכתה המשיבה בגין הסכם הפשרה לא הוכח בפני בית המשפט. יתר על כן, המשיבה טוענת כי כלל לא צמחה לה טובת הנאה מהסכם הפשרה, וכי נותרה עומדת במקום שבו עמדה לפני הגשת התביעה. המבקשים הם עורכי דין העוסקים במלאכה. הם בחרו שלא להציג ראיות, בגדרי התביעה החוזית שהגישו, ביחס לסוגיה עובדתית השנויה במחלוקת. בחירתם נבעה מניהול סיכונים מפוכח. נזכיר את שציינו הערכאות קמא, כי גם כאשר נרמז למבקשים לתבוע שכר לפי הערוץ של 6% מטובת ההנאה שצמחה למשיבה, הם סירבו לכך ועמדו על טענתם.

על רקע זאת, ולנוכח העובדה שעסקינן בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, איני מוצא מקום להעניק במקרה זה רשות ערעור. משלא נדרשה תגובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.

3.סוף דבר, הבקשה נדחית. מכיוון שלא התבקשה תגובת המשיבה, איני עושה צו להוצאות.