רע"א 95/01 מאיר ביטון נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירה של חבלה חמורה, עבירה כהגדרתה בסעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. בהרשיעו אותו כך בדין גזר עליו בית-המשפט המחוזי תשלום קנס בסך 8,000 ש"ח ו18- חודשים מאסר על-תנאי.

הערעור שלפנינו הוא על הכרעת הדין ועל גזר הדין כאחד.

שאלה עיקרית שעמדה לפני בית-משפט קמא היתה אם נשא המערער במחלת נפש בעת האירוע, אם לאו, ובית-משפט קמא השיב לשאלה זו בשלילה. משהשיב כך לשאלה הרשיע בית-המשפט את המערער בדין.

עם תחילת הדיון הודיעתנו באת-כוח המדינה, כי לדעת הפרקליטות יצאה שגגה מלפני בית-משפט קמא באשר לנטל ההוכחה בשאלה האם נושא הנאשם במחלת נפש, הואיל ובית-המשפט לא נתן דעתו להוראת סעיף 34כב' לחוק העונשין בנושא חלוקת נטל ההוכחה בין המדינה לבין נאשם. משכך אירע, כך הוסיפה באת-כוח המדינה, דין הוא שהערעור על ההרשעה יתקבל, ובעקבות ההרשעה ילך גם גזר הדין. למותר לומר, כי בא כוח המערער מסכימה לדבר.

השאלה הניצבת לפנינו אינה אלא אם נותיר את הזיכוי ולא עוד נעסוק באישום; אם נחזיר את הדיון לבית-משפט קמא להמשך קבלת ראיות ולהכרעה מחדש בדין; או אם נפנה לאפיק שמציבה בפנינו הוראת סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א1991-, ולפיה ימשיך וילך משפטו של המערער באפיק בריאות הנפש. באות-כוח בעלי-הדין הודיעונו כי עדיפה בעיניהן החלופה השלישית, ואף אנו ראינו כי חלופה זו טובה היא מחברותיה.

אנו מחליטים אפוא כלהלן: הערעור מתקבל ומתבטלים הכרעת הדין וגזר הדין של בית-משפט קמא. אם שילם המערער חלקו של הקנס שהושת עליו, יוחזר לו אותו סכום כסף כמקובל. בה בעת, אנו מחזירים את הדיון לבית-משפט קמא כהוראת סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, על יסוד ההנחה - המוסכמת על הכל - כי המערער (כהוראת סעיף 15(ב) האמור) "עשה את מעשה העבירה שבו הואשם ...". בית-משפט קמא ימשיך בדיון כהוראת סעיף 15(ב) הנ"ל, על פי סדר הדברים כפי שיקבע.

היום, ב' בניסן תשס"א (26.3.01).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ

פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

01000950. G03