רע"א 9521/02 בינה דרזנר נ. נאג'י עודה

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן-נשיא י' גרוס והשופטות א' קובו, מ' רובינשטיין) אשר דחה את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט א' גולדין).

1.המשיב 1 החזיק כדייר מוגן על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן – החוק) בדירה בתל-אביב מכוח חוזה שכירות משנת 1963, אשר נחתם בינו לבין הבעלים הקודם של הדירה (להלן – הבעלים הקודם). המשיבים 2 ו-3 הם בנו וכלתו (בהתאמה) של המשיב 1, ואילו המבקשים הינם הבעלים הרשומים כיום של אותה דירה.

2.המבקשים הגישו לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעה לסילוק ידם של המשיבים 2 ו-3 מן הדירה (ת.א. 11778/94) בטענה שהם מחזיקים בה ללא כל זכות חוקית או חוזית. כמו כן הם תבעו את פינויו של המשיב 1 מן הדירה בעילה של נטישה ועילה של העברת החזקה בדירה למשיבים 2 ו-3. בית המשפט (השופט א' גולדין) קיבל את הטענה לפיה נטש המשיב 1 את הדירה. לעומת זאת לגבי המשיבים 2 ו-3 מצא בית המשפט כמהימנות את העדויות השונות מהן עלה כי הבעלים הקודם (אשר בינתיים הלך לעולמו), בתו יורשתו ובעלה, אשר שימש כמנהל העזבון, נתנו הסכמתם המפורשת לכך שהמשיב 2 יחזיקה בדירה כדייר מוגן. זאת אף שלא נערך עימו חוזה בכתב. כן נקבע, כי זכותה של המשיבה 3 להמשיך ולהתגורר בדירה נגזרת מזכותו של בעלה, המשיב 2.

3.כנגד פסק דין זה ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 1574/00). לטענתם, העדים אשר על סמך עדותם נקבעו ממצאי המהימנות העידו בפני השופט קרניאלי ולא בפני השופט גולדין אשר החליפו. משכך לא יכול היה השופט גולדין להתרשם מעדים אלה באורח ישיר ובלתי אמצעי ולבסס עליהם את כל פסק דינו. כן טענו המבקשים, כי מנהל העיזבון לא היה מוסמך להעניק זכות דיירות מוגנת למשיבים 2-3, וכי המשיב 1 היה זה שהעביר את הזכויות למשיבים 2-3 ולא הבעלים הקודם. בנוסף נטען, כי היות והמשיב 2 עזב את הדירה יחד עם הוריו וחזר אליה רק לאחר שנישא למשיבה 3, הרי שזכותו פקעה שעה שפקעה זכותו של אביו (המשיב 1). המשיבים מצדם סמכו ידיהם על הממצאים שבמהימנות ובעובדה של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי (סגן-נשיא י' גרוס, השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין) דחה את הערעור. נקבע כי לצד הסתמכותו על עדויות שנשמעו שלא בפניו ציין בית משפט השלום במפורש כי המדובר בעדים אובייקטיביים שאינם בעלי עניין בתיק וכי עדויותיהם היו מפורטות ועקביות ולא נסתרו כל עיקר בחקירות הנגדיות. כן נקבע שלא הייתה מניעה להישען על עדותו של המשיב 1 שהיה בה משום משקל ראייתי שחיזק את מסקנת הערכאה הדיונית. לאור כל זאת אין להתערב בקביעותיה העובדתיות ובמסקנותיה המשפטיות של הערכאה הראשונה.

4.בפניי בקשה לקבלת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים פסקי הדין של הערכאות הקודמות אינם מתיישבים עם השכל הישר. זאת שכן המסקנה הנובעת מהם היא שהבעלים הקודם החליט להעניק זכויות של דייר מוגן למשיב 2 שעה שזה היה ילד בן 9, תוך הותרת האפשרות להענקת מעמד זהה לאשתו לעתיד כעבור 19 שנה. כל זאת ללא כל מסמך בכתב. הדברים אמורים גם לגבי אלמנת הבעלים הקודם, אשר הענקת הזכויות, כביכול, מטעמה התבססה על אותה הסכמה של בעלה. כמו כן, היות והיא קיבלה מבעלה רק 1/9 מזכויותיו בבית הרי שאין היא יכולה להיחשב כ"חליפתו" המלאה של הבעלים הקודם. המבקשים מוסיפים, כי במקרה דנן לא קוים התנאי של תשלום דמי מפתח ומשכך לא התבצעה העברה של הדיירות המוגנת. המבקשים מוסיפים וטוענים כי יש לדון מחדש בהסדרת העסקאות בדמי מפתח והעברת דיירות מוגנת לאור ההגנה החוקתית הקיימת כיום על הקניין. המשיבים 2-3 מצדם סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתם לא מצביעים המבקשים על עילה כלשהי לקיומו של דיון שלישי בעניין. כמו כן הערכאות קמא ביססו את ממצאיהם היטב על חומר הראיות והעדויות שנשמעו. לעניין הפגיעה בקניין טוענים המשיבים 2-3 כי המבקשים שילמו תמורה מופחתת בעד הדירה בשל העובדה שידעו כי מתגוררים בה דיירים מוגנים ומשכך אין לפנינו כל פגיעה בקניינם.

5.לאחר שקראתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שבפניי נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בעניין שלפני לא מתעוררת שאלה בעלת חשיבות המצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה כערכאה שלישית (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 129-128). השאלה שלפנינו, שעניינה הסכמה הבעלים הקודם להעברת הדיירות המוגנת למשיב 2, אשר מכוחו זכאית גם המשיבה 3, היא עובדתית בעיקרה ואינה בעלת עניין ציבורי מיוחד החורג מן האינטרס הישיר של הצדדים לסכסוך. משכך, הבקשה אף אינה מצריכה היזקקות לסוגיות החוקתיות עליהן ביקשו המבקשים להצביע בשולי דבריהם (ראו והשוו ע"א 4100/97, 4133 רינדר ואח' נ' ויזלטיר; דרור נ' תדמור ואח' , פ"ד נב(4) 580, 600).

דין הבקשה להידחות. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ₪.