רע"א 9521/08 מאיר בנאי נ. דיויד יעקוביאן

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד הנשיאה ה' גרסטל), בגדרה נדחתה בקשת המבקש למתן סעד זמני.

2.

המבקש, בעל עסק בתחום הוילונות בנתניה, כרת הסכם לשותפות בעסק עם אדם בשם אפרים יעקוביאן (להלן - אפרים ). בחלוף כשנה, חתם המבקש על הסכם שותפות נוסף עם המשיב 1, בנו של אפרים (להלן - המשיב ). בהסכם המודפס נקבע, כי במקרה של פירוק השותפות מתחייבים הצדדים לא לעסוק בכל עיסוק מתחרה במרחק סביר ממיקום החנות. בסמוך לסעיף בו נכללה ההתחייבות האמורה הופיעה תוספת בכתב יד, לפיה: "לא אפרים ולא דויד [ המשיב - א.ג] יעסקו בתחום וילונות בנתניה במקרה פירוק השותפות". ביום 30.10.07 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה לפירוק השותפות. במסגרת ההליך הגיעו הצדדים להסכמה אודות עריכת התמחרות ונקבע כי מועד הפירוק יהיה ביום 31.7.08. בהליך ההתמחרות רכש המבקש את חלקו של המשיב בנכסי השותפות, השותפות פורקה והחנות שהפעילו השניים נסגרה. ביום 18.8.08 פתח המשיב חנות לממכר וילונות באותו מקום בו פעלה בעבר חנותם המשותפת של הצדדים. על רקע זה, הגיש המבקש בקשה למתן סעדים זמניים, במסגרתה דרש, בין היתר, לצוות על המשיב להימנע מלהפעיל את החנות המתחרה. במהלך הדיון בבקשה התברר כי גם המבקש פתח חנות לממכר וילונות לאחר פירוק השותפות. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן סעד זמני. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיב, מצאתי כי דינה של הבקשה להידחות. כידוע, ההחלטה בדבר מתן סעד זמני הינה פרי איזון ושקלול בין שני שיקולים עיקריים - סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. בין השיקולים מתקיימים יחסי גומלין המכונים "מקבילית כוחות" (למשל, רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ (לא פורסם, 6.6.2006)) הערכת סיכויי התביעה בשלב ראשוני של ההליך הינה לכאורית בלבד ויש קושי מסוים בגיבושה. בענייננו, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, מתעורר קושי ביחס לסעיף האוסר על המשיב ואביו לפתוח חנות לממכר וילונות בעיר נתניה. זאת, בין היתר בשל כך שהאיסור הקבוע בסעיף אינו כולל מגבלת זמן כלשהי (ראו, ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן , פ"ד נה(1) 939, 959-957 (1999); השוו, ע"א 1432/90 לה ז'באנז - באגט תעשיות לחם בע"מ נ' רם

און , פיסקה 8 (לא פורסם, 3.5.1994)). לצד זאת, שאלת פרשנות ההסכם בין הצדדים היא שאלה אשר צריכה להתברר בערכאה הדיונית. לפיכך, מוכן אני להניח כי סיכויי התביעה שקולים. במצב דברים זה, עיקר המשקל עובר אל שיקולי מאזן הנוחות. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לטובת המשיב. מתן הסעד המבוקש ייאלץ את המשיב לסגור את חנותו. לעומת זאת, הנזק הנגרם למבקש נובע מכך שהחנות אותה מנהל המשיב מגבירה את התחרות בתחום ממכר הוילונות בעיר נתניה. נזק זה ניתן לפיצוי כספי. לאור האמור, אין מקום ליתן סעד זמני במקרה דנא.

4.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. המבקש ישלם למשיב 1 שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.