רע"א 9568/16רע"א 9568/16

א.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת א' כהן ) ברת"ק 53486-12-15 מיום 16.8.16, שבמסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור מטעם המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב (השופטת ש' בן יצחק ) בת"ק 20864-03-16 מיום 28.7.16. עניינה של הבקשה – בירור טענת הפליה כלפי אנשים עם מוגבלויות, בנתון לאשר ייאמר להלן באשר להעלאתה של טענה זו בגדרי ההליכים.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש, עיוור בעל כלב נחיה, רכש באמצעות המשיבה 1 כרטיס לטיסה שמפעילה המשיבה 2. ביום הטיסה התייצב המבקש בשדה התעופה בשעה הנדרשת יחד עם כלבו, אך נתבשר לו מטעם נציגי המשיבה 2 כי אינו יכול לעלות עמו על המטוס, הואיל ולא הציג פנקס חיסונים ואישורים נוספים לגבי הכלב. נוכח האמור נאלץ המבקש להפסיד את מקומו בטיסה, והועלה על טיסה חלופית כעבור 24 שעות; בטיסה השניה לא נתבקש להציג מסמכים כלשהם בעבור הכלב.

ג.

על רקע זה הגיש המבקש תביעה כספית כנגד המשיבות בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב ( השופטת ש' בן יצחק ) בסך של 33,000 ₪, הסכום המירבי בגין תביעות קטנות, בגין עגמת נפש. יצוין, כי הוחזרו למבקש דמי הטיסות אשר נדרש לשלם, לרבות הטיסה שעליה עלה בסופו של יום, ואין מחלוקת כי לא נגרם למבקש נזק כלכלי מן המאורע; זאת, פרט להוצאות בגין נסיעות לשדה התעופה ובחזרה, אותן התחייבה המשיבה 2 להחזיר. ביום 28.7.16 נדונה התביעה, בהשתתפות המבקש, נציגים מטעמן של המשיבות וכן בא כוח המבקש בבקשה הנוכחית, עו"ד יורם שילה, אשר ניסח בעבורו את כתב התביעה ונכח בדיון כדי לסייע לו בהגשת מסמכים; נדחתה בקשת המבקש – לה התנגדו המשיבות – כי עו"ד שילה יטען בשמו. במהלך הדיון הועלתה הצעת פשרה מטעם בית המשפט, שלפיה תשלם המשיבה 2 סכום של 6,000 ₪ בתוך 30 יום, למען סילוק התביעה; חרף הסכמת המשיבות, בחר המבקש לעמוד על תביעתו ודחה את ההצעה.

ד.

בפסק דין שניתן בתום הדיון נתקבלה התביעה כלפי המשיבה 2, אולם נדחו טענות המבקש ביחס למשיבה 1. נפסק, כי משלא הסבה המשיבה 2 את תשומת ליבה של המשיבה 1 לצורך באישורים מיוחדים בעבור כלב הנחיה, הפרה את חובתה כלפי המבקש – ובהתחשב בקשיי תפקוד הנובעים מהיותו עיוור, כך נאמר, מוטלת עליה חובה מוגברת לספק לו את מלוא המידע הנדרש לשם עליה למטוס. הוטעם, כי משלא העלה המבקש טענה בדבר הפלייתו בכתב התביעה, אין להיעתר לה – אף שהוצגה באופן חלקי במהלך הדיון. כן הוער, לגופו של עניין, כי התנהלות המשיבה 2 שיקפה אמנם חוסר רגישות, אולם זו נבעה מהיעדר תשומת לב, ואין בנסיבות המקרה משום הפליה. אשר למשיבה 1 נפסק, כי נמצא שהתנהלה כנדרש, ועל כן אין מקום להטלת אחריות לנזקי המבקש עליה. נוכח האמור נפסק לטובת המבקש סכום של 7,000 ₪, המגלם פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו, וכן את החזר הנסיעות שהתחייבה המשיבה 2 לשלם. בנוסף, הושתו על המשיבה 2 הוצאות משפט בסך 500 ₪.

ה.

על פסק דין זה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ביחס לראש התביעה הנוגע למשיבה 2 בלבד. ביום 15.8.16 הוחלט (מפי השופטת א' כהן ) לדחות את הבקשה. נאמר, כי משלא הוצבה טענת ההפליה בחזית המחלוקת מעיקרא, אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור; וזאת, במיוחד נוכח התרשמותו של בית המשפט לתביעות קטנות בענייננו, לפיה אין נסיבות העניין מקימות טענת הפליה ממילא. כן הוטעם, כי לא נפל פגם בפסק הדין, קל וחומר כזה המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בהליך של תביעה קטנה, התערבות הבאה אך במקרים נדירים אשר מעוררים שאלה משפטית רחבה החורגת מעניינם של הצדדים. מעבר לאמור צוין, כי ניכר שהיה למבקש יומו בבית המשפט; וזאת, קל וחומר, נוכח העובדה שנסתייע בעורך דין בניסוח כתב התביעה וכן במהלך הדיון. אשר לגובה הפיצוי נאמר, כי אף אם הסכום שנפסק קרוב לרף הנמוך של הקשת – וזאת, בלא שהובעה עמדה בנושא – אין המדובר בחריג משמעותי, אשר מצדיק התערבות בתחום הנתון לשיקול דעתה של ערכאת הדיון.

הבקשה ותגובות הצדדים

ו.

הבקשה הנוכחית מופנית כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי. ביסוד הבקשה הטענה, כי מחדלה של המשיבה 2 ליידע את המבקש בדבר האישורים הנחוצים בעבור כלבו ומניעת העלאתו על הטיסה בעקבות אי המצאתם, עלו כדי הפלייתו לרעה, פגעו בכבודו, ועוררו בו תחושה קשה של השפלה ועלבון. בהתנהלותה זו הפרה המשיבה 2 – כך נטען – את הוראות סעיף 3 לחוק איסור הפליית אנשים עם עיוורון המלווים בכלבי נחייה, תשנ"ג-1993 (להלן חוק איסור הפליית אנשים עם עיוורון ), שעניינן כניסה למקומות ציבוריים. המבקש סבור, כי דחייתה של טענת ההפליה בבית המשפט לתביעות קטנות השפיעה על גובה הפיצוי אשר נפסק לטובתו, ובכך נגרם לו עוול המצדיק התערבותו של בית משפט זה. לשיטתו, בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את בקשת רשות הערעור על יסוד הקביעה – המוטעית, לטעמו, מן הבחינה העובדתית – לפיה לא עלה נושא ההפליה בדיון בפני בית המשפט לתביעות קטנות; זאת, מעבר לקביעה בדבר אי הכללתה של הטענה בכתב התביעה, שעליה אין המבקש משיג. יתר על כן טוען המבקש, כי העלאת הטענה בעל פה על ידיו בדיון, כמוה כמו בקשה לתיקונו של כתב התביעה, ומפנה בהקשר זה לתקנה 8 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976 (להלן תקנות השיפוט ). האמור עולה בקנה אחד, כך נטען, עם תכליתו של הליך התביעות הקטנות, אשר נועד לסייע לאזרח הקטן, בין היתר באמצעות הגמשת הכללים הפרוצדורליים האזרחיים הרגילים. המבקש מוסיף, כי יש ליתן משקל לעובדה שלא היה מיוצג בבית המשפט לתביעות קטנות, ומכאן שלא היה מקום לצפות כי יעלה את טענת ההפליה במועד הנדרש.

ז.

ביום 8.12.16 הוגשו שתי בקשות להצטרפות להליך: האחת על-ידי עמותת העיוורים הנעזרים בכלבי נחיה בישראל "צמד" (להלן "צמד" ), אשר ביקשה להצטרף כצד; והשניה מטעם עמותת העיוורים הישראלית "ששת" (להלן "ששת" ), שביקשה להצטרף כידיד בית המשפט.

ח.

ביום 10.1.17 הוחלט כי הבקשה מצריכה תגובה; כן נקבע, כי העמותות "צמד" ו"ששת" יגישו את עמדותיהן בכתב, ובאשר להצטרפותן יוחלט בהמשך.

ט.

ביום 9.2.17 הוגשה תגובת המשיבה 1. הוטעם, כי בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות הוגשה מעיקרא אך ביחס לקביעות הנוגעות למשיבה 2, וכך גם טענות המבקש במסגרת הבקשה דנא. משכך מבקשת המשיבה 1 למחוק את הערעור כנגדה, שכן הותרתה כצד להליך – כך נטען – מסבה לה נזק תדמיתי העלול להטעות את קהל לקוחותיה, ובפרט את אלה הנמנים על אוכלוסיית בעלי המוגבלויות.

י.

ביום 20.2.17 הוגשה תגובת המשיבה 2. לשיטתה, אין הבקשה מעוררת שאלות עקרוניות המצדיקות ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי – קל וחומר הואיל ועסקינן בתביעות קטנות – ודינה להידחות על הסף. כן נטען, כי אין להידרש לבקשה מן הטעם שהיא נגועה בחוסר תום לב. זאת, נוכח המצג הנשקף ממנה, ולפיו העלה המבקש בפני בית המשפט לתביעות קטנות טענה בדבר הפלייתו; מפאת טענתו כי לא היה מיוצג בהליך הדיוני; וכן משום שהסתיר את עובדת חברותו בועד המנהל של "ששת", המהוה – לשיטת המשיבה 2 – את המניע להגשתה של הבקשה דנא. מעבר לאמור נטען, כי יש לדחות את טענות המבקש לגופן. ראשית סבורה המשיבה 2, כי משלא הופיעה טענה בדבר הפליה בכתב התביעה, היתה העלאתה בעל-פה בדיון משום פתיחת חזית אסורה, והיא סומכת ידיה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. שנית נטען, כי טענה זו משוללת בסיס ממילא. מוטעם, כי האישורים שדרשה המשיבה 2 לצורך העלאת כלבו של המבקש על הטיסה מקורם בנהלי האסדרה של האיחוד האירופי להם היא מחויבת, ואלה אינם מבחינים בין כלבי נחיה לכלבי מחמד. משכך, עצם הדרישה להמצאת המסמכים הרלבנטיים אינה עולה כדי הפליה, כפי שאכן נקבע בבית המשפט לתביעות קטנות. שלישית טוענת המשיבה 2, כי לא עמדה למבקש הזכות להעלות טענה מעין זו מעיקרא, נוכח הוראות סעיף 10 לחוק התובלה האווירית, תש"ם-1980, המגבילות את הגשתן של תביעות כנגד מובילים אוויריים וקובעות, כי אלה יידונו על פי אותו חוק בלבד.

יא.

ביום 16.2.17 הוגשה עמדת "צמד", אשר ביקשה להצטרף כצד להליך. נטען, כי יש ליתן רשות ערעור במקרה דנא, נוכח העוול שנגרם למבקש מן ההליכים בערכאות הקודמות. לשיטת "צמד", הפיצוי אשר נפסק לטובת המבקש בבית המשפט לתביעות קטנות אינו משקף את מלוא הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי העלאתו על הטיסה והותרתו בגפו בשדה התעופה, בלא שהוצע לו סיוע בהנגשתו לתחבורה ציבורית. כן מוטעם, כי היה מקום לפסוק סכום גבוה יותר מטעמים חינוכיים-הרתעתיים, ברוח הוראות סעיף 19נב לחוק שוויון לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998 (להלן חוק שויון זכויות ), אשר עוגנו בסעיף 3א לחוק איסור הפליית אנשים עם עיוורון, ועניינן פיצויים ללא הוכחת נזק.

יב.

ביום 20.2.17 הוגשה עמדת "ששת", אשר ביקשה להצטרף להליך כידידת בית המשפט. נטען, כי בית המשפט לתביעות קטנות שגה בקבעו שהתנהלותה של המשיבה 2 לא עלתה כדי הפלייתו של המבקש לרעה, ובכך פגע – בלא משים – במאבק הכולל למען שויון אנשים עם מוגבלויות. השאלה אם קמה למבקש עילה לפיצויים ללא הוכחת נזק חורגת, לשיטת "ששת", מנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנא נוכח הישנותם של מקרים מעין אלה, ועל כן מצדיקה מתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

יג.

לאחר עיון בבקשה, בהודעות המבקשות להצטרף ובתגובות המשיבות, ולא בלי התלבטות, הגעתי לכלל מסקנה אין בידי להיעתר לה. אציין כבר כאן, כי דברי המבקשות להצטרף נילמדו בכובד ראש, אך נוכח התוצאה אין צורך לצרפן "פורמלית" להליך. כנודע, לא תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי אלא במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים. יתר על כן, בהליך התביעות הקטנות תיבחן בקשת רשות ערעור בקפידה יתרה, ותינתן "במשורה שבמשורה ... ואך בעוול זועק, או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר; אחרת – תסוכל כוונת המחוקק, שמשמעה הליך חסכוני שאינו מטיל הוצאות גדולות על הצדדים, ומהיר, שאינו גוזל מזמנם יתר על המידה" (רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב , פסקה ט(2) (2005), להלן עניין בודקר ). בכל הכבוד, אין הנידון דידן בא בגדרם של אלה. אין באמירה זו כדי לפגוע כהוא זה בחשיבותו של המאבק לשויון אנשים עם מוגבלויות, ובכלל זה ולענייננו לקויי ראיה ועיוורים, אלא שהמקרה דנא דומה כי אינו, על פי עובדותיו, המתאים לסעד בעל אופי עקרוני, כפי שיפורט להלן.

יד.

לטענת המבקש, לה שותפות העמותות "ששת" ו"צמד" המבקשות להצטרף, המקרה דנא מעורר שאלה בעלת חשיבות כללית לציבור העיוורים בישראל, הנוגעת להיקף הפיצויים ההולם נוכח פגיעה בשויון מחמת מוגבלותם. בפרט מפנה הבקשה להוראות סעיף 19נא לחוק שויון אנשים עם מוגבלות – אשר עוגנו, בשינויים המתחייבים, לתוך סעיף 3א(ב) לחוק איסור הפליית אנשים עם עיוורון – ולפיהן רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק עד 50,000 ₪, בגין מעשה או מחדל המנוגדים לדברי חקיקה אלה. אכן, קביעת סכום בגובה זה מלמדת על הכרת המחוקק בחומרת הנזק שעלולה לגרום אפלייתו של אדם עם מוגבלות – ובפרט, הגבלת זכותו של עיוור להיכנס למקום ציבורי, בשל היותו מלווה בכלב נחיה – אך גם על רצונו להגן על אינטרסים ציבוריים החורגים מן התרופה הנקודתית, בין היתר באמצעות יצירת תמריצים והכוונת התנהגות (ראו שגית מור "משפט נגיש לכל: הזכות לנגישות ונגישות למשפט – ביקורת מוגבלות" חוקים ח 15, 44 (2016); כן ראו והשוו בהקשר תביעות לשון הרע, רע"א 1700/10 דוביצקי נ' שפירא , פסקה י' (2010)). העמדתו של כלי הפיצויים ללא הוכחת נזק מבטאת, איפוא, שינוי תפיסתי ביחס לבעלי מוגבלויות – מגישה המונעת מחסד ומרחמים לגישה חברתית החותרת לשויון זכויות (ראו אחיה קמארה וגבי אדמון ריק "רגולציה מגוף ראשון: אתגרי רגולציה ביישום של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות" משפט, חברה ותרבות – מסדירים רגולציה: משפט ומדיניות 391, 392 (2016), נטע זיו "אנשים עם מוגבלויות – בין זכויות חברתיות לצרכים קיומיים" זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל (יורם רבין ויובל שני עורכים) 813, 816 (2004)). הדגל שהניף המחוקק הוא של שויון והגינות; המפלה את האדם עם המוגבלות פוגע גם בליבת האנושיות והמוסריות.

טו.

שינוי תפיסתי זה, מבורך הוא, אולם ברי כי אין די בחקיקה לבדה כדי להגשים את חזון השויון המגולם בה. לעניין זה ציינתי, בהקשר אחר:

"נדרש מעמנו המאמץ החברתי, בחינת העדפה מתקנת לעבר שויון, הגינות, אנושיות ותיקון עולם במיטבו. אכן, באנשים עם מוגבלויות עסקינן, אך מקומם אינו צריך להכירם בשולי החברה, וככל הניתן נדרשת מתן כתף לכך על-ידי הכל ... פרשנות חוק השויון צריך שתהא על פי השכל הישר, אך גם בידיעת יצר לב האדם, מה שקרוי nimby – not in my back yard , התסמונת של הצהרה יפה בדבר נכונות לקדם מוסדות לקשישים ולאנשים עם מוגבלויות אך 'לא בחצרי האחורית'; ראו לאחרונה עע"מ 2152/13

הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית טבעון נ' ועדה מחוזית חיפה (1.4.14). התסמונת משמעה – כן, בודאי נחוץ לקדם אנשים עם מוגבלות; אבל ברחוב אחר, בשכונה אחרת, לא על ידי, לא בסמוך אליי – ותסמונת זו עלולה ללבוש גם צורה של nimbo – not in my business or office . חשיבותו של המסר שבפסק דיננו זה, מעבר למקרה הספציפי, היא איפוא הצורך במתן ביטוי ליחס המחודש של החברה בישראל, לפי קביעת המחוקק, לאנשים עם מוגבלויות – על ידי פרשנות נדיבה, אם גם הוגנת כלפי כולי עלמא, לחוק השויון" (בג"ץ 6069/10 מחמלי נ' שירות בתי הסוהר , פסקה ג' (2014)).

טענות המבקש והמבקשות להצטרף בהחלט שובות לב, במישור העקרוני ובשליחות שעולה מתוכן, שכן דומה כי השימוש בפיצויים ללא הוכחת נזק ככלי חינוכי-הרתעתי נעשה לפי שעה אך במשורה. ברם, חוששני, אין בידי להלמן במקרה קונקרטי זה. יוזכר, כי עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דין שבמסגרתו נתקבלה תביעת המבקש, ועיקר המחלוקת נסבה על השאלה האם נתקבלה במלואה . שבתי ועיינתי בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות, אך לא מצאתי עיגון לגרסת המבקש, לפיה טען בפה מלא כי התנהלותה של המשיבה 2 עלתה כדי הפלייתו לרעה. עו"ד שילה, שנכח כאמור בדיון כדי לסייע למבקש, הזכיר אמנם מקרה שבמסגרתו נפסקו פיצויים בסך 20,000 ₪ לאישה עיוורת אשר ממנה מנעו כניסה למסעדה (ראו עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 28.7.16), אשר ממנו ניתן היה ללמוד, לשיטתו, על הסכום ההולם לפיצוי במקרה דנא. ואולם, קשה לדידי לראות בעצם ההפניה לפסיקה משום בקשה לתיקון כתב התביעה, מאחר שלא נטען כי דבר ההשואה נועד להשלים את טענות המבקש, קל וחומר לעניין זכאותו לפיצוי ללא הוכחת נזק, זכאות שבודאי אינה נלמדת מכללא; גם אם מוסד התביעות הקטנות הוא גמיש-פרוצדורה, על הנתבע לדעת אל מול מה הוא עומד בבירור התביעה. מסקנה זו היא פרי השכל הישר, והדברים אינם סותרים את טיבו הייחודי של הליך התביעות הקטנות, השואף לפשטות ומכאן שאינו כפוף לסדרי הדין הרגילים (עניין בודקר , בפסקה ח(1)); וראו לשון סעיף 4(ב) לחוק שיפוט בתביעות קטנות, תשל"ו-1976, המותיר פתח רחב לשיקול דעתו של בית המשפט לתביעות קטנות לעניין זה:

"בית משפט לתביעות קטנות אינו קשור בסדרי הדין הנוהגים בבית משפט אחר, ובכפוף לסדרי דין שהתקין שר המשפטים לענין חוק זה, יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה " (ההדגשה הוספה – א"ר).

אכן, הליך תביעות קטנות עשוי לעתים להוות מאיץ לתקנת הציבור (ראו למשל רע"א 9651/05 שמש נ' פוקצ'טה בע"מ (2006)), ואולם תשתית בסיסית ומסגרתית נחוצה כביטוי להגינות כלפי כולי עלמא.

טז.

לא מצאתי איפוא פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה חרגה בנידון דידן טענת ההפליה מחזית המחלוקת בבית המשפט לתביעות קטנות, ומשכך לא ראיתי מקום להתערבות בהחלטתו גופה. לא למותר להטעים, כי החלטתו של בית המשפט לתביעות קטנות שלא להידרש לטענת ההפליה נסמכה – בין היתר – על התרשמותו, לפיה "אין בנסיבות הענין משום הפליה כמשמעותה, אלא חוסר רגישות וחוסר תשומת לב, בנוגע למצבו של התובע ולחובה ... לסייע לו, בשל מצבו זה"; גם לחוסר רגישות ותשומת לב מחיר, ומכאן הפיצוי שנפסק. אך כידוע, בלא שאטע מסמרות ומבלי להמעיט בחומרת הפגיעה הנטענת, אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור – לא כל שכן בגלגול שלישי – להתערב בכגון דא, ולקבוע עובדות בנוגע לטענת ההפליה. בצד זאת אשוב ואומר, כי אין בהחלטה זו, כמובן, כדי לגרוע מן החשיבות שבאכיפת החקיקה לעניין שויון זכויות בעלי מוגבלויות, כמפורט מעלה, וכל האוכף הרי זה משובח. אוסיף, כי ראוי שחברות תעופה וגורמים אחרים המוכרים שירותים לציבור ובתוכו לאנשים עם מוגבלויות, ידריכו את עובדיהם הן באשר לצורך להידרש נכונה לאנשים עם מוגבלויות והן באשר לסנקציות שקבע המחוקק.

יז.

בנתון לאמור, לא מצאתי איפוא להיעתר לבקשה.