רע"א 9569/07 עמי רוזנברג,עו"ד נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' גנות), בע"א 2629/07, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד הרשם א' אורנשטיין (להלן - הרשם )), בבש"א 3810/07 (במסגרת ת.א. 1070/07) שלא לבטל צו עיקול זמני שהוטל על רכושו של המבקש.

העובדות והליכים קודמים

1.

המבקש, עו"ד עמירם רוזנברג (להלן - המבקש ), הינו בעל משרד עורכי דין אשר טיפל עבור המשיב, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן - הבנק ), בהליכי גביה מלקוחות. בין המבקש לבין הבנק נכרתו, בשנים 1992, 1994 ו-1997, שלושה הסכמי שכר טרחה, בהם נקבע, בין היתר, כי על המבקש להעביר לבנק את מלוא הכספים שהוא יגבה מהלקוחות, ולאחר מכן יעביר לו הבנק את שכר טרחתו (להלן - ההסכמים ). בהסכמים נשללה מפורשות זכותו של המבקש לעכב או לקזז את שכרו מכספי הגבייה.

2.

בשלב כלשהו, התגלעו חילוקי דעות בין המבקש לבין הבנק, על רקע טענות הבנק כי המבקש גבה כספים מלקוחות הבנק ולא העבירם במלואם לרשות הבנק, ללא אישור הבנק ובניגוד להסכמים. המבקש הכחיש את המיוחס לו וטען כי הבנק עיכב את שכר הטרחה שהגיע לו עבור עבודתו. בעקבות כך, הגיש הבנק ביום 16.1.2007 תביעה על סך של 10,218,260 ש"ח נגד המבקש וכן עתר למתן צו עיקול זמני על מלוא סכום התביעה. ביום 21.1.2007 נעתר הרשם לבקשה לצו עיקול זמני, במעמד צד אחד.

3.

המבקש הגיש בקשה לביטול צו העיקול הזמני. בדיון בפני הרשם טען המבקש כי עתירת הבנק לצו עיקול זמני נסמכה ברובה על טבלה המפרטת, לכאורה, את הסכומים שנטל המבקש (להלן - הטבלה ), אלא שלטענת המבקש לא ניתן להסתמך על טבלה זו, בין היתר, מאחר שקיימות בה כפילויות של רישומים. באשר לטענה זו, קבע הרשם כי הכפילויות עליהן הצביע המבקש נוגעות לסכומים שוליים וכי אין בהן כדי להשפיע באופן מהותי על נכונות הנתונים.

4.

עוד קבע הרשם, כי המבקש פעל בניגוד להסכמים בכך שלא העביר את מלוא סכומי הגבייה אל הבנק

ודחה את טענת המבקש כי הבנק היה מודע להתנהגותו והסכים לכך. בנוסף, ציין הרשם, כי טענות הבנק כלפי המבקש בדבר תרמית הינן חמורות מאד ונתמכות בראיות מהימנות לכאורה. קביעה זו, בצירוף סכום התביעה הגבוה, הביאו את הרשם למסקנה כי אי מתן צו עיקול זמני יכביד מאד על ביצוע פסק הדין, אם תתקבל התביעה.

5.

על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' גנות) דחה את הערעור וקבע כי המבקש לא הוכיח ולו לכאורה, כי ההסכמים שונו או בוטלו ועל כן אין ספק שהוא הפר את התחייבותו בהתאם להסכמים ומכאן שהבנק הראה כי קיימות ראיות מהימנות, לכאורה, להפרת ההסכם. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי אף שנפל פגם בהצגת הראיות על ידי הבנק, הואיל והאדם שערך את הטבלה נמנע מלהגיש תצהיר ולא נחקר, אין מדובר בפגם היורד לשורש העניין, שכן הטבלה הועתקה מתוכנה של המבקש. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בקביעות הרשם באשר לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה ובאשר להכבדה בביצוע פסק הדין היה ולא יינתן צו עיקול זמני.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

6.

יצויין, כי בין הצדדים מתנהלים שני הליכים נוספים: ביום 14.1.2003 הגיש הבנק תביעה כספית נגד המבקש, על סך של 2.5 מיליון ש"ח וכן תובענה למתן חשבונות וביום 15.7.2003 הגיש המבקש תביעה כספית נגד הבנק על סך של 10 מיליון ש"ח. ביום 25.11.2007 החליטה כבוד הנשיאה ד' ביניש, במסגרת בקשה לאיחוד תיקים, כי שלוש התביעות (לרבות התביעה נשוא בקשת העיקול) תאוחדנה ותידונה יחדיו בבית המשפט המחוזי מרכז.

טענות המבקש

7.

בבקשה שבפניי מעלה המבקש שורה ארוכה של טענות. ראשית, טוען המבקש כי טענות מקדמיות שהועלו על ידו, לא נדונו ולא הוכרעו על ידי בית המשפט קמא. בהמשך, טוען המבקש, כי לא ניתן להטיל צו עיקול על סכומים להם זכאי לכאורה הבנק רק בשל העובדה שקיזז את שכר הטרחה המגיע לו. עוד טוען המבקש, כי הבקשה לעיקול זמני צריכה להיבחן לאורן של כלל טענות הצדדים בתביעותיהם ההדדיות, לרבות טענותיו של המבקש בתביעה שכנגד, לפיהן הבנק הוא שחייב כספים למבקש.

8.

השגה נוספת של המבקש מכוונת כנגד העובדה שלא התאפשר לו לחקור את עורך הטבלה, חקירה שהייתה, לטענתו, מהותית לצורך הצגת מלוא הקשיים והליקויים הקיימים בטבלה. עוד טוען המבקש, כי סכום העיקול שהוטל עולה על סכום העיקול שהתבקש וכן כי מתוך סכום העיקול הכולל, סך של 270,000 ש"ח מצוי ממילא בידי הבנק ועל כן אין מקום להטיל עליו עיקול.

9.

המבקש מוסיף וטוען, כי בית המשפט קמא נמנע מלדון באופן קונקרטי בסוגיית ההכבדה בנסיבות המקרה. לטענתו, בקביעתו של הרשם לפיה, לאור טענות מסוג תרמית שנטענו נגדו ולאור סכום התביעה הגבוה יש להשאיר את צו העיקול הזמני על כנו, הסתמך הרשם על אמרה של בית משפט זה במסגרת רע"א 228/99 אוחנה נ' מזור (לא פורסם, 15.3.1999) (להלן - עניין אוחנה ), ממנה עולה, לכאורה, כי כאשר מועלות בכתב התביעה בהליך העיקרי טענות בדבר תרמית, התובע איננו נדרש להוכיח הכבדה לצורך העיקול הזמני. לטענת המבקש, מדובר באמרת אגב ולא בהלכה מנחה. לבסוף, טוען המבקש כי לא הוצגו כל ראיות המצדיקות את הטלת העיקול הזמני על נכסיו.

טענות הבנק

10.

לטענת הבנק, הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית החורגת מגדרי המחלוקת שבין הצדדים, והיא מכוונת בעיקר כנגד קביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות.

11.

עוד טוען הבנק, כי התקיימו התנאים המצדיקים הטלת עיקול זמני, שכן קיימת תשתית עובדתית, הנתמכת בראיות מהימנות לכאורה, לקיומה של עילת תביעה וכן מתקיימת דרישת ההכבדה - דהיינו, באם לא יינתן צו העיקול, קיים חשש כי לא יוכל להיפרע מהמבקש, באם יינתן פסק דין לזכותו. לטענת הבנק, בצדק קבע הרשם כי במקרה דנן קיים חשש להכבדה בגביית החוב, לאור העובדה שבהליך העיקרי נטענו כלפי הבנק טענות בדבר תרמית, טענות אשר נתמכות בראיות מהימנות לכאורה. בנוסף, טוען הבנק, כי פסק הדין בעניין אוחנה

הינו הלכה מחייבת ובית משפט זה אף חזר עליה ברע"א 9223/05 סלע נ' עו"ד ישי בית און בתפקידו ככונס נכסים לפרוייקט וילאן (לא פורסם, 29.1.2006) (להלן - עניין סלע ).

דיון והכרעה

12.

כידוע, בית משפט זה ממעט ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". רשות כאמור תינתן רק במקרים חריגים, כאשר עולה בפני בית המשפט שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר מחלוקתם הפרטית של הצדדים לסכסוך [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982); רע"א 10889/07 קנאזע נ' הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה (לא פורסם, 4.5.2008)]. יתרה מכך, בית המשפט ימעט ליתן רשות ערעור כאשר עסקינן בשאלות הנוגעות לסעדים זמניים, שכן כידוע, ערכאת הערעור ממעטת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנושאים אלה.

לא מצאתי כי עובדות המקרה שבפניי מעלות שאלה עקרונית כאמור, שכן השאלות שמעלה בקשת רשות הערעור תחומות בעיקרן בעובדות המקרה הספציפיות. יתר על כן, סבורני כי דין הבקשה להידחות גם לגופה.

13.

בשלב הדיון בבקשה לעיקול, על בית המשפט לבחון האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה להצלחת תביעת הבנק והאם, במידה ויוסר צו העיקול הזמני, יכביד הדבר על יכולתו של הבנק לממש את פסק הדין העתידי, ככל שיינתן לטובתו (תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות )). בהחלטתו מיום 27.3.2007, קבע הרשם כי טענותיו המקדמיות של המבקש דורשות בירור עובדתי, והן יתבררו בשלב ההוכחות. זהו הדין גם באשר לטענות המבקש כי יש ליתן את הדעת באשר לסכומים שלכאורה יש לקזז לאור תביעתו הנגדית כנגד הבנק. אין מקום להתערב בקביעות אלה, הנסמכות על ממצאיו העובדתיים של הרשם.

14.

בנוסף, על בסיס ההסכמים שהוצגו בפניו, ובהסתמך על הטבלה שהועתקה מתוכנה של המבקש ומהתרשמותו מהמבקש אשר נשאל שאלות והשיב עליהן במהלך הדיון שהתקיים בפניו בבקשה לביטול הצו, שוכנע הרשם כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה מטעם הבנק לקיומה של עילת תביעה. בית המשפט קמא לא מצא לנכון להתערב בממצאים אלו, ואף אני איני רואה מקום לעשות כן. לאחר מכן, בדק הרשם האם קיים חשש סביר כי אי מתן צו העיקול הזמני, יכביד על ביצוע פסק הדין וקבע כי משהונחו ראיות לכאורה התומכות בטענות הבנק בדבר תרמית מצדו של המבקש ולאור סכום התביעה הגבוה (10 מיליון ש"ח) התגבש יסוד ההכבדה. זאת, לאחר שאיזן בין זכותו של המבקש לקניין, על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לבין האינטרס הנגדי של הבנק לעגן את יכולתו העתידית לממש את פסק הדין, אם יזכה בתביעתו. בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב בשיקולי הרשם גם בעניין זה וסבורני כי בצדק נהג כך, שכן קביעותיו של הרשם בעניין זה מבוססות, בעיקרן, על ממצאיו העובדתיים הלכאוריים של הרשם ועל התרשמותו מהמבקש בשלב זה של ההליך.

15.

בהתבסס על פסיקתו של בית משפט זה בעניין אוחנה ובעניין סלע , בהתחשב בקביעה כי קיימות ראיות לכאורה התומכות בטענת התרמית , ובהינתן סכום התביעה הגבוה, סבורני כי בדין קבעו הרשם ובית המשפט קמא כי בעניין שבפניי מתקיים יסוד ההכבדה ומשכך, יש להשאיר על כנו את צו העיקול הזמני על נכסי המבקש.

16.

על יסוד האמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקש ישלם לבנק הוצאות ושכר טרחת עורכי דין בסך של 7,500 ₪.