רע"א 957/10 מנחם צימט נ. עזרא אזואלוס

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר , ב' בר-זיו , ע' זרנקין ), בגדרו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק-דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופט א' אליקים ), אשר חייב את המבקש בתשלום סכום של 17,000$. זאת, על-יסוד פרשנותו לזיכרון דברים שנכרת בין הצדדים, נוכח הראיות שהובאו בפניו.

1 .

זוהי תמצית העובדות הצריכות לעניין: המבקש, המשיב ושותף שלישי (להלן:

השותפים) ביקשו להקים בית עסק לממכר פלאפל ופיתות בפולין. לצורך מימוש תוכנית עסקית זו, הושקעו על-ידיהם כספים ואף נשלח ציוד לחו"ל. בסופו של דבר, לא יצאה התכנית אל הפועל במתווה שתוכנן, והשותפים פעלו להעתקת העסק לאוסטרליה. לשם מימושה של התוכנית האמורה, חתמו הצדדים ביום 13.9.02 על זיכרון דברים, בזו הלשון:

"זיכרון דברים שנחתם ביום 13/9/02 בקרקוב פולין, בין השותפים.

מוסכם בזאת שתוך פרק זמן סביר שאינו עולה על 4 חודשים מתאריך זה, יפעל העסק לפלאפל ופיתות.

במידה ודוד לא יקבל אשרת כניסה מכל סיבה שהיא, מנחם ימכור או לחילופין יפעיל את העסק עם שותף אחר שיקנה את החלקים של אליעזר ודוד במחיר שלא נופל מ - 170000$ כל אחד.

בכל מקרה במידה והעסק כשל לא יוחזר הציוד לארץ ישראל או לכל מקום אחר. מנחם ודוד ימכרו את הציוד במלואו."

בין הצדדים נפלה מחלוקת בעניינים שונים הנוגעים לזיכרון דברים זה.

2.

בפסק-דינו נדרש בית המשפט השלום בחיפה, בין היתר, להכריע במחלוקות שנתגלעו בין הצדדים ביחס לתוכנו של זיכרון הדברים ולפרשנות הנכונה שיש ליתן לתוכן ההסכמות שהושגו במסגרתו. בסופו של יום, פסק בית המשפט כי הסכום שבמחלוקת עומד על 17,000$ ולא על 170,000$, כאמור בזיכרון הדברים. כן פסק בית המשפט כי מזיכרון הדברים עולה שהמבקש התחייב לרכוש את חלקם של שני השותפים האחרים במחיר כולל של 17,000$, אם לא יקבל השותף השלישי אשרת כניסה לאוסטרליה. ואמנם, בסופו של דבר, לא הצליח השותף השלישי לקבל את האשרה המיוחלת. משכך, סבר בית המשפט כי התקיים התנאי למימוש ההתחייבות האמורה, וכי על המבקש לשלם למשיב – אשר לו המחה השותף השלישי את זכויותיו – סכום של 17,000$ (ששוויים השקלי נכון ליום הגשת התביעה

עמד על 79,500 ש"ח).

3.

בית המשפט המחוזי מצא כי קביעותיו של בית משפט השלום ביחס לכוונתם של הצדדים בנסחם את זיכרון הדברים היו מנומקות כדבעי ומעוגנות בחומר הראיות, ולפיכך לא מצא כי נפל פגם כלשהו המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

להחלטה זו מכוונת בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

בגדרה של בקשה זו, טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט קמא כשפסק לחובתו סכום החורג מזה שבגינו נתבע. לצד זאת, טוען המבקש כי קביעתו של בית המשפט השלום ביחס לגובה הסכום שבו חוייב שגויה ואינה משקפת את הסכמות הצדדים במעמד החתימה על זיכרון הדברים. כן טוען הוא כי לא הוכחה המחאת זכות מהשותף השלישי למשיב. לבסוף, טוען המבקש כי מדובר בסוגיה שמיקודה בפרשנות הסכם, עניין שבו – לטענת המבקש – אין לערכאות קמא כל יתרון על-פני הערכאה דנא.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, לרבות בפסקי הדין של שתי הערכאות שצורפו לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הבקשה נשענת בעיקרה על שאלת פרשנותו של זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים. ההחלטות שניתנו בשתי הערכאות דלמטה בעניין זה אינן אלא יישום של הדין הקיים, והשלכתן מתמצה בבעלי הדין שלפנינו, ובהם בלבד. משכך, אין הן מעלות כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, באופן שיש בו כדי להצדיק כי בית המשפט זה יידרש למחלוקת שבין הצדדים בשלישית (ראו ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

הבקשה נדחית איפוא. משלא נתבקשה תגובה - אין צו להוצאות.