רע"א 9585/08 מוסא מחמד עבאסי נ. עיריית ירושלים

1.

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת א' אפעל-גבאי), שעניינה אי-מתן סעד זמני בערעור.

2.

המבקשים טוענים כי הם בעלי הזכויות והמחזיקים של 13 חלקות מקרקעין באיזור סילוואן בירושלים (להלן: המקרקעין ). בשנת 1992 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה תכנית עיר אשר שינתה את ייעוד המקרקעין, ככלל לדרך ולחניה ציבורית. שינוי ייעוד זה היה ידוע למבקשים. בדיעבד הוברר כי בשנת 1995 אף הפקיעה המשיבה את המקרקעין, בהמשך להודעה האמורה על שינוי ייעוד – הפקעה אשר לא ברור אם הית ידועה למבקשים בזמן אמת, אף שהדבר אינו מעלה ואינו מוריד בענייננו. בדצמבר 2005 הבחינו המבקשים בדחפורים אשר החלו בעבודה במקרקעין, ועתרו לבית משפט השלום בירושלים בבקשה לצו מניעה זמני, במעמד צד אחד, לאסור על המשיבה מלהיכנס למקרקעין או לפעול בהם עד להחלטה אחרת (ת"א 11790/05, בש"א 8991/05. התובענה עצמה שאליה נלוותה הבקשה לצו מניעה לא צורפה לבקשה שלפניי, אף שנראה כי עניינה הוא בשאלת זהות בעלי הזכויות במקרקעין). בתחילה ניתן צו מניעה ארעי עד לדיון בבקשה, וזאת חרף הליקויים בבקשה וחולשתה של התשתית הראייתית הלכאורית עליה היא הושתתה (החלטת כב' השופט א' רון מתאריך 5.12.05). בהמשך ניתן צו מניעה זמני כמבוקש, בהיעדר התייצבות של המשיבה לדיון (החלטה מתאריך 7.12.05). בתאריך 28.5.08 ביקשה המשיבה את ביטול הצו, מן הטעם העיקרי של שינוי נסיבות: לשיטתה, אף אם למבקשים היו אי-פעם זכויות במקרקעין, דבר שאין למבקשים כל ראיה עליו, למעט טענות סתמיות, הרי שהמקרקעין הופקעו כדין בשנת 1995. המקרקעין אף מוחזקים בידי המשיבה בפועל מאז שנת 2001, תוך ביצוע פעולות שונות במקום על-ידיה. כל עוד לא הוצא היתר לביצוע עבודות במקרקעין, לא ראתה המשיבה לנכון לפעול לביטול צו המניעה. עם זאת, משהוצא היתר על-ידי החברה לפיתוח מזרח ירושלים, יגרום צו המניעה הזמני לעיכובים בביצוע העבודות ולקידום פרויקט שיקום אגן העיר העתיקה. המשיבה הוסיפה כי מאחר שהעבודות מבוצעות במקרקעין שהם מופקעים כדין, הרי שאף אם תתקבלנה טענות המבקשים לגבי זכויותיהם במקרקעין, יהיו הם זכאים רק לתשלום כספי, ולכן יש לבטל את צו המניעה.

בית משפט השלום קיבל את הבקשה וביטל את הצו הזמני (החלטה מתאריך 15.7.08). בית המשפט ציין כי: "התשתית הראייתית הלכאורית שהציגו [המבקשים – ח"מ ] – רעועה שברעועות", ואין כל ראיה לזכויות המבקשים במקרקעין. כן הוברר כי המבקש 1 היה ער עוד משנת 1992 לכך שהוועדה המחוזית לתכנון ולבניה אישרה את ייעודם של המקרקעין, כאשר הפקעת המקרקעין בשנת 1995 אינה אלא סופו של התהליך שהיה ידוע למבקשים. משהופקעו הזכויות במקרקעין – ויהיו אלה זכויות המבקשים, או זכויות כל גורם אחר – סיכויי התובענה שהגישו המבקשים, קלושים. מבחינת מאזן הנוחות, זו נוטה לטובת המשיבה, שכן יש לאפשר לה להכשיר את המקרקעין למטרות הציבוריות שלשמן הופקעו.

3.

המבקשים הגישו בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום. בגדרה של הבקשה, עתרו המבקשים לסעד זמני בתקופת הערעור, אשר ימנע את כניסת המשיבה למקרקעין ופעולתה בהם. לטענתם, דחיית הבקשה תגרום לנזק בלתי הפיך לבניינים, עצים וגדרות המצויים במקרקעין. המבקשים אף טענו כי המשיבה השתהתה בבקשתה לביטול צו המניעה הזמני בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' אפעל-גבאי ) קבעה בהחלטתה מתאריך 27.10.08 כי לא עלה בידי המבקשים לבסס את בקשתם לסעד זמני בערעור. מבחינת סיכויי הבקשה, הרי שלא הוצגה לבית משפט השלום ולו תשתית מינימלית בעניין בעלות המבקשים במקרקעין, ואף מבחינת ההחזקה – הרי שהמשיבה היא המחזיקה במקרקעין מאז שנת 2001. בכל מקרה, המשיבה הפכה לבעלת המקרקעין מכוח הפקעתם לצרכי ציבור. המשיבה אף תפסה את המקרקעין כדין בשנת 2001, ארבע שנים לפני הגשת התובענה על-ידי המבקשים. באשר לשיקולי מאזן הנוחות נקבע, כי אף אלו נוטים לטובת המשיבה. נציג המשיבה העיד בדיון בפני בית המשפט המחוזי (שהעתק הפרוטוקול ממנו אף הוא לא צורף לבקשה) כי העבודות במקרקעין אינן פוגעות בבנין כלשהו, וכי העצים שבמקרקעין יועתקו ממקומם, כך שבכל מקרה אין המדובר בבניה שיש בה כדי לגרום נזק בלתי הפיך אפילו תתקבל בסופו של דבר תביעת המבקשים. מאידך גיסא, הנזק שייגרם לציבור כתוצאה מאי-השלמת הפרויקט לשיקום אגן העיר העתיקה, הוא גדול. לאור האמור, נדחתה הבקשה.

4.

המבקשים הגישו בתאריך 13.11.08 לבית משפט זה בקשה למתן רשות ערעור על החלטה זו של בית המשפט המחוזי. בגדרה של הבקשה, אף עתרו המבקשים לקבלת סעד זמני במעמד צד אחד, הזהה לסעד שנתבקש בבית המשפט המחוזי. המבקשים לא הבהירו מדוע עתרו לסעד כאמור במעמד צד אחד דווקא, בפרט כאשר השתהו בהגשת אותה "בקשה דחופה ביותר" במשך 17 יום(!), אולם כיוון שדין הבקשה למתן רשות ערעור כולה להידחות, אין צורך להידרש עוד לבקשה האמורה למתן סעד זמני בערעור.

5.

כאמור, דין הבקשה למתן רשות ערעור – להידחות . המבקשים מביאים למעשה בפני ערכאה שלישית במספר אותן טענות, שנדחו פעם אחר פעם בערכאות הקודמות. אם דרך כלל אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בשאלות של סעדים זמניים, ודאי נכון הדבר עת מובא הענין בפני ערכאת הערעור השניה במספר.

אף לגוף הדברים, לא מצאתי בטענותיהם של המבקשים כדי להצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד. סיכויי התובענה (שכאמור, כלל לא צורפה לבקשה, ואניח לנוחות המבקשים כי עניינה בשאלת זכויות המבקשים במקרקעין) קלושים, כאשר אין כל ראיה לכך שהם בעלי המקרקעין, או המחזיקים בה. בכל מקרה, על פניו נראה כי המקרקעין הופקעו כדין, ולפיכך לא יהיו המבקשים זכאים אלא לפיצוי כספי ככל שייקבע כי אכן היו בעלי זכויות במקרקעין. יתירה מכך, ובשים לב לכך שבבקשות מסוג אלה שלפניי, יש חשיבות רבה לשאלת מאזן הנוחות (השוו: ה"מ 440/79 מיקלוש מיכאלי נ' גולן גלובוס פרודקשנס בע"מ , פ"ד לה(2) 645 (1979)), הרי שאף זה נוטה במקרה דנן לטובת המשיבה, בשים לב לטענת המשיבה כי אין בבניה במקרקעין כדי ליצור מצב בלתי הפיך, וכי מנגד מניעת המשך העבודות במקרקעין יגרום נזק כבד לאפשרות קידום פרויקט שיקום אגן העיר העתיקה. בהשתלבם של שני שיקולים אלה – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו: ע"א 2722/06

גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ (לא פורסם, 29.5.06)) – הרי שצדק בית המשפט המחוזי הנכבד בסרבו ליתן סעד זמני בערעור שבפניו, כפי שנתבקש.

6.

לאור כל האמור לעיל – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא נדחית אף הבקשה לסעד זמני בערעור. נוכח העובדה שלא נתבקשה תגובת המשיבה – אין צו להוצאות.