פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
9599/00 - א'
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
המבקשים
:
1.
יאיר פרטוש
2.
תמם מרדכי
3.
"חור באוזון"
4.
דולב חברה לביטוח בע"מ
נגד
המשיבים
:
1.
צור אלון
2.
עזבון המנוח דוידוביץ ליאור ז"ל
3.
מדינת ישראל
בקשה לעיכוב ביצוע
פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי
בחיפה בת"א 1586/94, 1739/94 שניתן
ביום
28.11.2000 על ידי כב' השופטת ש'
וסרקרוג
החלטה
ביום 22.1.1994 נדקרו אלון צור וליאור דוידוביץ ז"ל במועדון "חור באוזון בע"מ", על ידי אחד, שחף סיני (להלן: הדוקר). כתוצאה מן הדקירות נפטר דוידוביץ ואילו צור נפצע. המשיבים 1 ו2- (להלן: המשיבים) הגישו תובענות נפרדות כנגד המבקשים, כנגד המשיבה 3 (להלן: המדינה) וכנגד הדוקר (שלא צורף לערעור כמשיב על אף תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-); תובענות אלה נשמעו במאוחד בבית המשפט קמא.
בית המשפט קמא (השופטת ש' וסרקרוג) קיבל את הטענות שהעלו המשיבים בתובענותיהם לפיהן המבקשים 2-1, שהם בעלי המבקש 3, והמבקשת 4, שהיא המבטחת של המבקש 3, וכן המדינה והדוקר חבים בגין הנזקים שנגרמו להם. החבות נקבעה על יסוד התרשלות שנגרמה על פי קביעות בית המשפט במחדלים שונים בפיקוח על כמות הנכנסים למועדון, חיפוש בכליהם למציאת חפצים מסוכנים, אי הקפדה בנוגע למכירת אלכוהול לקטינים, כמות השומרים שהיתה במקום, העובדה שנוהל ללא רשיון וכדומה. כן קבע בית המשפט כי המדינה אחראית לנזקי המשיבים, וזאת משום שמשטרת ישראל ידעה, כי המועדון פועל ללא רשיון וכי במקום מצוי דיסקוטק, אף שבבקשת הרשיון שהוגשה מטעם המבקשים נתבקש רשיון לפאב. כן הטיל בית המשפט אחריות על הדוקר. ביחס לחלוקת האחריות בין כל הגורמים שחויבו, קבע בית המשפט, כי כל הגורמים חבים "ביחד ולחוד", אולם קבע גם, כי בעוד שהמבקשים חבים בגין 90% מהנזק, המדינה חבה בגין 10% מן הנזק בלבד.
עם מתן פסק-הדין הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט קמא, אך זו נדחתה. עתה עם הגשת הערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, שבים וחוזרים הם על בקשתם לעיכוב הביצוע. המבקשים טוענים, כי פסק-הדין מעורר מספר רב של שאלות מרכזיות ביחס לדיני הנזיקין, וכי הם מסכימים להפקיד את הכסף בנאמנות בידי בא-כוח המשיבים.
דין הבקשה להידחות. נקודת המוצא הקבועה בתקנה 466 הינה, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". כדי שבית-המשפט יחרוג מן הכלל, על המבקש להראות, כי ערעורו הוא בעל סיכויים טובים להתקבל, או שלמצער אינו מחוסר סיכוי, וכי אם יתקבל הערעור יקשה עליו מאד להשיב את המצב לקדמותו.
בענייננו, הבקשה שהגיש המבקש אינה עונה על הדרישות הללו: המבקשים טוענים, כי "מטבע הדברים קיים חשש כי המבקשים לא יוכלו לגבות כל סכום אם יפסק לזכותם בערעור". כידוע, הכלל הוא, כי פסק-דין כספי יעוכב רק כאשר מצליח המבקש להראות, שלא יצליח להיפרע מן המשיב, אם יצליח בערעורו (ראו למשל, ב"ש 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד מג(2) 172, 174; ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד השומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405). לפיכך, מי שמעונין בעיכוב ביצוע פסק-דין, לא כל שכן פסק-דין כספי, עליו לטעון טענותיו בפירוט. טענות המבקשים שבפניי הן כלליות וסתמיות ואינן נסמכות על כל ראיה. הבקשה אף לא נתמכת בתצהיר לביסוס חששות אלה.
די בכך כדי לדחות את הבקשה. נוכח התוצאה אליה הגעתי איני רואה מקום להתייחס לסיכויי הערעור.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כח בשבט התשס"א (21.2.2001)
ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00095990.
N02
חכ/