רע"א 9651/06 קרן זיו נ. אררט חברה לביטוח בע"מ

בין הצדדים התנהלה תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ), והושג הסכם פשרה. במסגרת ההסכם הוחלט על הפקדת סכום מסוים מתוך הפיצויים בחשבון נאמנות, זאת עד שתתברר שאלת זכאותה של הנפגעת – היא המבקשת – לתגמולים ממוסד לביטוח לאומי בגין נכות כללית. ואמנם, התקיים הליך במל"ל שבמסגרתו שולמו למבקשת תגמולים בגין נכות זמנית, אך לבסוף נקבע כי אין נכות צמיתה המקימה זכאות לתגמולים. בפני בית המשפט המחוזי הועלתה השאלה מה דין הסכום שהופקד במסגרת התביעה לפי חוק הפיצויים. בית המשפט המחוזי ( כבוד השופט ש' ברלינר ) פסק לאמור:

הסכם הפשרה אינו מדבר באופן מפורש וספציפי על הכרה באופן זמני בנכות כללית, אבל אותו הכלל החל בהכרה בדרך קבע צריך לחול גם על ההכרה באופן זמני, כך שגם תגמולים ששולמו על סמך הכרה בנכות זמנית כללית צריכים להיות מנוכים מן הפקדון ואת היתרה יש להעביר לנפגעת.

הדבר מתחייה מהגיונם של דברים ומכוונת הצדדים שאותה יש לפרש ולאמוד על פי תכלית הפשרה והוראותיה ולא על סמך מילה זו אחרת שבהסכם הפשרה או בכתב הקבלה והשחרור.

על החלטה זו משיגה המבקשת. לדעתה, כוונת הצדדים בחתמם על הסכם הפשרה היתה שרק אם תוכר המבקשת במוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 100% לצמיתות, ינוכו הגמלאות מסכום הפיצויים. עיינתי בטענותיה כמו גם במסמכים המצורפים ובכלל זה הסכם הפשרה וכתב הקבלה, ויתור ושחרור. נחה דעתי כי אין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. עמדתו של בית המשפט עולה בקנה אחד עם הגיון הדברים ועם הכלל בדבר הימנעות מכפל פיצוי, ולא מצאתי כי סעיפיו של הסכם הפשרה מובילים לתוצאה אחרת.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, תישא המבקשת בשכר טרחת עורך הדין של המשיבות 1 ו- 2 בסכום של 2,500 ש"ח.