רע"א 9653/03 שלמה וינברג נ. ד"ר יוסף במירה

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ע' אזר) לפיה נדחו בקשה לעיכוב דיון בתובענה לאכיפת פסק חוץ, ובקשה לסילוקה על הסף של התביעה.

המשיב הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי לאכוף פסק דין שניתן במדינת ניו יורק, והמורה למבקש לשלם לו סכום של 5,735,329.23 דולר בתוספת ריבית שנתית של 9%. בתגובה שהגיש לתביעה, העלה המבקש שתי טענות מקדמיות. ראשית, ביקש הוא את בית המשפט להורות על עיכוב הדיון בבקשת המשיב מחמת "הליך תלוי ועומד", בכוונו לתביעה נוספת שהמשיב הגיש כנגדו במדינת ניו יורק, לאחר מתן פסק הדין נשוא בקשת האכיפה. יוער כי לאחר שהוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי, נדחתה תביעתו זו של המשיב במדינת ניו יורק. שנית, ביקש המבקש את בית המשפט להורות על סילוקה של תביעת האכיפה על הסף ולחלופין על תיקונה, הואיל והוגשה, לטענתו, בדרך דיונית שאינה ראוייה. לשיטת המבקש, היה על המשיב להגיש את תביעתו בדרך של המרצת פתיחה – ולא בדרך של בקשה בכתב. בית המשפט המחוזי דחה את שתי הבקשות.

2.בית המשפט מצא כי יש הבדל מהותי בין ההליכים המתנהלים במדינת ניו יורק לבין ההליכים המתנהלים בפניו. לאור עובדה זו, ובהתחשב בכך שנשוא תביעת המשיב הוא הוצאתו אל הפועל של פסק דין סופי, פסק בית המשפט כי אין מקום לעכב את הליכי בירור התובענה שהגיש המשיב. בית המשפט הוסיף וציין כי בכל מקרה, אין בחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958 (להלן: החוק), כל סייג לפיו הליך תלוי ועומד מהווה מכשול אפשרי לאכיפת פסק חוץ. בית המשפט קבע עוד כי אין חובה לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), או לפי הפסיקה, להגיש בקשה לאכיפת פסק חוץ בדרך של המרצת פתיחה. לפיכך, לא מצא בית המשפט לנכון להענות לבקשת המבקש ולהציב דרישה שכזו. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

3.המבקש טוען כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את שתי בקשותיו. הוא טוען, כי הצדדים לתביעה המתנהלת במדינת ניו יורק הם אותם הצדדים שבתביעה לאכיפת הפסק הזר, כי הסעד הנתבע בשתי התביעות הוא זהה, וכי התביעות נסבות סביב אותו החוב ממש. עוד טוען המבקש כי ספק בעיניו אם פסק הדין אשר ניתן לטובת המשיב במדינת ניו יורק, ואשר אכיפתו מתבקשת היום, הוא סופי, בהינתן ההליך המתנהל באותו עניין במדינת ניו יורק. לבסוף, סבור המבקש כי ההליך של הגשת בקשה בכתב הוא הליך שנועד להגשת בקשות ביניים, ולא לפתיחה בהליך חדש.

המשיב תומך בהחלטת בית המשפט קמא. הוא טוען כי ההליך הנוסף אשר מתנהל במדינת ניו יורק הוא הליך נפרד, אשר אין לו כל השפעה על מעמדו של פסק הדין אשר את אכיפתו הוא מבקש. לעניין ההליך הדיוני הראוי לבירור בקשת האכיפה, המשיב טוען כי תקנה 353 לתקנות, אשר כותרתה "צורת הבקשה", קובעת כי "בקשה להכריז על פסק חוץ...כפסק אכיף, תוגש בכתב...". מכאן לומד המשיב כי אין יסוד לטענת המבקש לפיה מנוע היה מלהגיש את התובענה אותה הגיש בדרך של בקשה.

4.לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה, ובתגובת המבקש לתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. צדק בית המשפט קמא בקובעו כי הטענה בדבר הליך תלוי ועומד נעדרת בסיס. אין חולק על שבית משפט רשאי להורות על עיכוב הדיון בתביעה המתבררת בפניו, מקום בו בקשר לאותו עניין תלוי ועומד הליך בפני בית משפט זר (ראו: המ' 280/57 חכמוב נ' שמידט , פ"ד יב(1) 59). דא עקא, שבענייננו שלנו, אין כל קשר בין התביעה השנייה שהוגשה במדינת ניו יורק, ואשר בגינה מבוקש עיכוב ההליכים, לבין התביעה שהוגשה בארץ. תביעה אחרונה זו עניינה באכיפת פסק דין. היא מתבססת על פסק הדין שכבר ניתן. תביעה אחרת המתנהלת בין אותם הצדדים, באותו המקום בו ניתן פסק הדין אשר אכיפתו מתבקשת, אין לה דבר עם אכיפת פסק הדין שניתן עוד קודם לכן, ועם אכיפתו. קיומם של הליכים נוספים בין הצדדים אינו צריך, לכן, להשפיע על נפקותו של פסק דין שכבר ניתן. אם המבקש סבור כי פסק דין זה עודו ניתן לערעור, וכי על כן אינו ראוי לאכיפה בהתאם לתנאי החוק (ראו סעיף 3(2) לחוק), הרי שדין טענתו זו להתברר עת תידון בקשת האכיפה לגופה, ולא בשלב מקדמי זה. לפיכך, בדין נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ההליכים.

גם בעניינה של טענתו השנייה של המבקש לא מצאתי מקום לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי. החלטות בדבר הדרך הדיונית הראויה לבירורה של תביעה נתונות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ורק במקרים נדירים יתערב בית המשפט זה בהחלטות שניתנו בעניינים כגון דא. עניינו של המבקש אינו נמנה על קבוצת מקרים זו, במיוחד בהתחשב בעובדה שהחלטת בית המשפט קמא מבוססת על הוראות התקנות.

הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.