רע"א 9660/10 פלוני נ. הועדה הפסיכיאטרית המחוזית

1.

המבקש, המוכר למערך שירותי בריאות הנפש כבעל עבר פסיכיאטרי, הובא ביום 18.11.10 על-ידי משטרת ישראל לחדר המיון במרכז הרפואי לבריאות הנפש בטירת הכרמל (להלן: בית החולים ), לאחר שסירב לצאת ממונית שבה נסע, ומיאן לשלם בטענה שהוא המשיח. המבקש השתולל וגילה תוקפנות כלפי הסובבים אותו, פשט את מכנסיו וביצע תנועות מגונות. לאחר שנבדק בחדר המיון, נמצא כי הוא שרוי באי שקט בולט ומגלה מחשבות גדלות, וכן כי לעתים הוא מתפרץ בצרחות ובאלימות, ומנסה לגעת בנשים בסביבתו. לאחר שהמבקש סירב להתאשפז, התבקש הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו הדחוף בעילה של סיכון פיזי מיידי. סגן הפסיכיאטר המחוזי נעתר לבקשה, והורה על אשפוזו כאמור. עררו של המבקש על החלטה זו נדחה על-ידי הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, שקבעה כי המבקש "במצבו הנוכחי, מסוכן לעצמו ולאחרים". אשפוזו של המבקש הוארך בשבעה ימים נוספים על-ידי פסיכיאטר המחוז. בהמשך, התבקשה הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את האשפוז תקופה נוספת. ביום 30.11.10, נערך דיון בפני הוועדה, בנוכחות המבקש, בא-כוחו ואחותו. הרופא המטפל בתיק לא הופיע לדיון. הוועדה, ששמעה את דברי המבקש ובחנה את תיקו, קבעה כי קיימת מסוכנות עצמית ברמה בינונית ומסוכנות לאחרים ברמה גבוהה, והחליטה על הארכת אשפוזו של המבקש בשלושה חודשים נוספים, עד ליום 2.3.11. בהחלטת הוועדה צוין כי המידע הרפואי שהיה בפניה היה שלם, ולכן היא לא מצאה לעמוד על זימון הרופא המטפל בתיק.

2.

בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא ש' ברלינר ) דחה את ערעור של המבקש על החלטה זו. בית המשפט ציין כי לא היה מקום להתייחס לטענות המבקש בדבר אופן אשפוזו בבית החולים, שכן הערעור נסב על החלטתה האחרונה של הוועדה בלבד, ולא על החלטות קודמות שהמבקש לא ערער עליהן. למעלה מן הנדרש, מצא בית המשפט כי הבאת המבקש ישירות לבית החולים, חלף פנייה לפסיכיאטר המחוזי כמצוות הדין, אינה נושאת עימה פגם בעוצמה שיש בה כדי להשליך על חוקיות שרשרת האשפוז בכללותה. נקבע כי לעתים, כאשר מסכים לכך החולה, מדובר אף בצעד עדיף על פתיחת הליך פלילי. לגופם של דברים, לא מצא בית המשפט להתערב בהערכת הוועדה בדבר מסוכנות המשיב לעצמו ולאחרים. כמו-כן, נקבע כי הרופא המטפל לא היה חייב להתייצב בפני הוועדה, שכן הדבר לא נדרש בחוק, אלא מדובר בעניין שבשיקול דעת.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. ראשית, מלין המבקש על כך שהמשטרה הביאה אותו לבית החולים, מבלי שהיתה מוסמכת לעשות כן בחוק. עוד הוא טוען כי החלטת הוועדה על המשך אשפוזו הכפוי לא התבססה על תשתית עובדתית ראויה, ואינה מוצדקת לגופה. לבסוף, נטען כי קיום דיונים בפני הוועדה הפסיכיאטרית בהיעדר הרופאים המטפלים בחולה פוגעים בכללי הצדק הטבעי ובזכות לייצוג. בהתאם להחלטתי מיום 2.1.11, הגישה המדינה את תשובתה לבקשה. לדברי המדינה, המבקש חתם ביום 3.1.11 על "טופס הסכמה לאשפוז מרצון ולקבלת טיפול" לפי סעיף 4(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. לטענת המדינה, עם הסכמתו לאשפוז, הפכה הבקשה לתיאורטית שכן אין מדובר עוד באשפוז כפוי, והוא אינו מבקש עוד את שחרורו. המדינה מוסיפה, בבחינת למעלה מן הצורך, כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור נוכח הכללים הנוהגים בהלכה הפסוקה בעניין זה, וכי גם לגופם של דברים – ההחלטה בדבר הארכת אשפוזו הכפוי נתקבלה כדין.

4.

לאחר שבחנתי את הבקשה והתגובה, מסקנתי היא כי דינה להידחות. משהסתיים אשפוזו הכפוי של המבקש, הרי הדיון בבקשה הפך לתיאורטי, ומכאן שאין עילה למתן רשות ערעור (השוו: רע"א 1373/09 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 18.3.09); רע"א 1230/95 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 6.6.1995)) . בנסיבות אלה, לא ראיתי להידרש לטענות המבקש לגופן.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

נ יתנה היום, י"ד בשבט התשע"א (19.1.11).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

10096600_M05.doc

נב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il