רע"א 9664/07 פלאפון תקשורת בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.10.2007, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על החלטת ראש ההוצאה לפועל קריות מיום 13.2.2007 בתיק הוצאה לפועל שמספרו 13-02351-03-8 (להלן: תיק ההוצאה לפועל ).

המשיב הינו הזוכה בתיק ההוצאה לפועל. המבקשת הינה צד ג', אשר

חויבה

לשלם למשיב את הסכום אשר נפסק לזכות החייבת, בתביעתה כנגד המבקשת, ואשר עמד על 220,000 ש"ח.

זאת מכוח הוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967(להלן: חוק ההוצאה לפועל ).

ואלו בתמצית העובדות הצריכות לענין.

במסגרת תביעה שהוגשה על ידי המשיב כנגד החייבת בבית המשפט השלום בחיפה (א 18520/02) (להלן: תביעת המשיב כנגד החייבת ) ניתן ביום 27.11.2002 צו עיקול זמני על כל הכספים מכל סוג אשר מגיעים או אשר יגיעו לחייבת מהמבקשת (להלן: צו העיקול הזמני ).

ביום 28.11.2002 הומצא צו העיקול הזמני למבקשת בצירוף הודעה למחזיק, הכל בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

אחר המצאת צו העיקול הזמני למבקשת, הגישה המבקשת את תגובתה לבית משפט השלום בחיפה, לפיה אין ברשותה כל כספים, זכויות או נכסים השייכים לחייבת.

בעקבות תגובה זו, פנה המשיב במכתב למבקשת, בו הפנה את תשומת ליבה לעובדה, כי החייבת הגישה כנגדה תביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו (א 2051/01) (להלן: תביעת החייבת כנגד המבקשת ). משכך התבקשה המבקשת לתקן את תגובתה לצו העיקול הזמני בהתאם.

לאור האמור, הגישה המבקשת לבית משפט השלום בחיפה את הודעתה המתוקנת, לפיה רשמה לפניה עיקול על כספים אשר יגיעו ממנה לחייבת, ככל שיגיעו, כתולדה מתביעת החייבת כנגדה. עוד ציינה המבקשת במסגרת הודעתה המתוקנת, כי הגישה היא תביעה שכנגד במסגרת אותו הליך.

ביום 23.3.2003, אחר שהחייבת לא הגישה בקשת רשות להתגונן בפני תביעת המשיב כנגדה, ניתן פסק דין כנגד החייבת, על פיו חויבה לשלם למשיב סכום אשר עמד על 311,000 ש"ח בתוספת ריבית. לשם ביצוע פסק הדין, הגיש המשיב בקשה לביצוע בתיק ההוצאה לפועל הנזכר לעיל.

ביום 9.3.2005, במסגרת תביעת החייבת כנגד המבקשת, נתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו (כבוד השופטת ש' גדות ) תוקף של פסק דין להסדר גישור אליו הגיעו הצדדים, לפיו תשלם המבקשת לחייבת סכום העומד על 220,000 ש"ח. סמוך לאחר מתן פסק הדין, שילמה המבקשת את הסכום בו חויבה על פי פסק הדין לידי החייבת.

אי לכך, הגיש המשיב ללשכת ההוצאה לפועל בקריות בקשה להזמנת המבקשת לחקירה ולחיובה בתשלום הסכום שנפסק לזכות החייבת בתביעתה כנגד המבקשת, הכל בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל. זאת אחר שנטען כי בניגוד להוראות צו העיקול הזמני ולהודעתה המתוקנת של המבקשת, לא העבירה המבקשת כספים אלו לידי המשיב, וזאת בהעדר כל הצדק סביר.

ביום 13.2.2007 קבע ראש ההוצאה לפועל בקריות (כבוד הרשם מ' קבאני ) כי התקיימו בעניינה של המבקשת התנאים הקבועים בסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל והורה על חיוב המבקשת בתשלום הסך של 220,000 ש"ח למשיב. זאת אחר שנקבע, כי תביעת החייבת כנגד המבקשת נסמכה על עילה חוזית, אשר התגבשה לכל המאוחר ביום הגשת התביעה בשנת 2001 (קרי בטרם הטלת העיקול הזמני) וכי זכויות החייבת על פי תביעתה זו היוו זכויות ברות עיקול. בייחוד כך הדבר בנסיבות העניין, נוכח הודעתה המתוקנת של המבקשת, בגדרה הודתה במפורש בתוקף צו העיקול על זכויות החייבת על פי תביעתה כנגד המבקשת ואף התחייבה כי באם תחויב במסגרת תביעה זו בתשלום כספים לחייבת, תעבירם לידי המשיב. בנסיבות העניין, אף לא מצא ראש ההוצאה לפועל כי התקיים בעניינה של המבקשת הצדק סביר להעברת הכספים לידי החייבת בניגוד להוראות צו העיקול הזמני.

על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 4357/07).

ביום 24.10.2007 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן) את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם במועד הטלת העיקול הזמני לא החזיקה המבקשת בנכס כלשהו שהגיע לחייבת. עם זאת, נקבע כי יש לראות בהתחייבותה של המבקשת במסגרת הודעתה המתוקנת משום התחייבות כלפי המשיב, עליה חלים דיני החוזים ואשר הינה ברת אכיפה. עוד נקבע כי בהתחייבותה זו, מילאה המבקשת את צו העיקול הזמני תוכן, באופן שהוא חל אף על הכספים בהם זכתה החייבת על פי תביעתה כנגד המבקשת. לבסוף, נדחתה טענת המבקשת, לפיה צו העיקול לא היה בתוקף. משכך, נדחתה אף טענת המבקשת לקיומו של הצדק סביר לאי העברת הכספים לידי המשיב.

מכאן הבקשה בפניי, בגדרה שבה המבקשת וטוענת כי לא התקיימו בעניינה התנאים המצטברים הנדרשים לשם חיובה בחוב הפסוק בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל.

המבקשת שבה וטוענת כנגד תוקפו של צו העיקול, בהסתמכה על טענתה לפיה במועד הטלת העיקול לא היה ברשותה כל נכס בר עיקול של החייבת. כן טוענת המבקשת כי התקיים בעניינה הצדק סביר להעברת הכספים לידי החייבת בניגוד לצו העיקול. זאת מאחר ולגישתה לא עמד העיקול בתוקף

ומשכך מחויבת הייתה למלא אחר פסק הדין שניתן כנגדה ולהעביר את הסכומים בהם חויבה על פיו לידי החייבת.

המשיב מצידו מתנגד למתן רשות ערעור. לדידו, אין הבקשה מגלה כל עילה למתן רשות לערעור שני. אף לגופו של עניין סבור המשיב כי דין הבקשה לדחייה, תוך שהוא סומך ידיו על פסקי הדין של הערכאות הקודמות. לגישתו, זכות החייבת על פי תביעתה כנגד המבקשת התגבשה לכל המאוחר ביום הגשת התובענה בשנת 2001 (בטרם הטלת העיקול הזמני). לפיכך, לגישתו, חל העיקול הזמני אף על הכספים בהם זכתה החייבת על פי פסק הדין בתביעתה כנגד המבקשת. עוד נטען כי יש לראות בהודעתה המתוקנת של המבקשת, אשר הוגשה לבית משפט השלום בחיפה, משום הודאה מפורשת בתוקפו של צו העיקול ואף הסכמה מפורשת לכך שצו העיקול חל על זכויות החייבת על פי תביעתה כנגד המבקשת.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הכלל הנוהג הינו כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. במקרה דנן, חרף טענות המבקשת, אין בקשת רשות הערעור מגלה כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. תמים דעים אני עם מסקנותיהן של הערכאות שקדמו לי, לפיהן יש לראות בהודעתה המתוקנת של המבקשת, אשר הוגשה לבית משפט השלום בחיפה בתגובה להמצאת צו העיקול הזמני לידיה, משום הודאה מפורשת בתוקפו של צו העיקול ובתחולתו על הכספים אשר יגיעו ממנה לחייבת, ככל שיגיעו, בתביעת החייבת כנגדה. משכך, מעת שניתן פסק הדין כנגד המבקשת, מחויבת הייתה להודיע למשיב או ללשכת ההוצאה לפועל כי ברשותה כספים המגיעים ממנה לחייבת (בהתאם להוראת סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל). סבורני אף, כי בנסיבות העניין, לאור הודעתה המתוקנת של המבקשת, טענת המבקשת לפיה לא חל העיקול על הכספים הנדונים, נוגדת היא את חובת תום הלב (והשוו רע"א 3087/94 אלגרו מזון בע"מ נ' עטול (לא פורסם, 23.10.1995)).

אף טענת המבקשת לקיומו של הצדק סביר בעניינה אין בה כדי להועיל. טענה זו נסמכת רובה ככולה על טענת המבקשת לפיה לא עמד צו העיקול בתוקף באשר במועד הטלתו לא היו בידיה כל נכסים של החייבת. משקבעתי, כאמור לעיל,

כי בדין נדחו טענות אלו , הרי שאף טענת המבקשת לקיומו של הצדק סביר להעברת הכספים לידי החייבת בניגוד לצו העיקול דינה לדחייה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח.