רע"א 9743/16 אברהם אביהו נ. עלי מסארוה

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.11.2016 (ע"א 21149-09-15, סגני הנשיא י' שנלר ו- ק' ורדי והשופט ח' ברנר ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 10.6.2015 (ת"א 62753-12-12, השופטת כ' האפט ).

2.מקורה של הבקשה דנן הוא בתביעה שהגישה המשיבה 3, רשות הפיתוח, לפינוי וסילוק ידו של המבקש ממקרקעין המצויים ברחוב אבן סינא ביפו (להלן: המקרקעין ). המבקש החזיק בחלק מן המקרקעין ששטחו 157 מ"ר, ובו מחסן וכן תוספות בניה שונות (להלן: השטח הנוסף ) אשר שימשו אותו לעסקו. המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) רכשו את המקרקעין מידי רשות הפיתוח ובהמשך לכך נכנסו בנעליה בתביעה האמורה. המבקש טען כי הוא מחזיק במחסן ובשטח הנוסף מכוח זכויותיו של אביו המנוח כדייר מוגן, וכי יש להכיר בו כדייר ממשיך לגבי כלל המקרקעין.

3.בית משפט השלום קיבל באופן חלקי את תביעת המשיבים. בית משפט השלום קבע כי המבקש הוכיח את זכותו כדייר מוגן (ממשיך) במחסן, וכי המשיבים לא הרימו את הנטל הנדרש להוכחת עילה לפינויו. עם זאת, נקבע כי המבקש לא הוכיח כי זכותו כדייר מוגן משתרעת על פני כל שטח המקרקעין. בית משפט השלום קיבל את טענת המבקש לפיה יש להכיר בכך שהיה בעל מעמד כבר רשות בשטח הנוסף, אולם קבע שהרשות התבטלה לכל המאוחר עם הגשת תביעת הפינוי על ידי רשות הפיתוח. נוכח כל האמור, בית משפט השלום הורה למבקש לסלק את ידו מהשטח הנוסף ולהשיבו למשיבים כשהוא ריק מכל אדם וחפץ.

4.המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי פסק דינו של בית משפט השלום התבסס על התשתית העובדתית שהונחה בפניו, שבה אין מקום להתערב בשלב הערעור. על כן, בית המשפט המחוזי ציין כי הוא דוחה את הערעור כשהוא עושה שימוש בסמכות הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

5.הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען בה כי היא מעוררת שאלות עקרוניות ביחס להלכה שעניינה אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים. באופן יותר ספציפי, המבקש טוען כי בנסיבות העניין שגה בית משפט השלום במסקנות שהסיק על בסיס התשתית העובדתית, ועל כן היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי במסקנות אלה. כמו כן, המבקש טוען כי הימנעותו של בית המשפט המחוזי מהתערבות בממצאים ובמסקנות האמורות גרמה לו לעוול ולפגיעה בזכותו הקניינית. לגופו של עניין, המבקש טוען כי כלל המסמכים שהוצגו בפני הערכאות הקודמות מובילים למסקנה כי זכותו לדיירות מוגנת חלה ביחס לכלל המקרקעין.

6.דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים, שכן היא אינה עומדת באמות המידה המחמירות שנקבעו לקבלתה של בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ( ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). חרף טענותיו של המבקש, לא התרשמתי כי הבקשה מעלה כל שאלה עקרונית. לאמיתו של דבר, הבקשה נעוצה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ובפרט בשאלה האם עלה בידו של המבקש להוכיח את זכותו לדיירות מוגנת גם ביחס לשטח הנוסף שבו הוא עושה שימוש לצורך עסקו. בכך אין מקום להתערב, לא כל שכן בגלגול שלישי.

7.אשר על כן: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.