רע"א 9747/07 משה טרופ נ. אריה פרידמן

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י' אלון ) מיום 18.10.2007 בגדרו נדחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת ראש ההוצאה לפועל לפיה נתקבלה טענת "פרעתי" שהעלה המשיב כנגד החוב הפסוק שהוגש לביצוע על ידי המערער.

ואלו הן בתמצית העובדות הנוגעות לענייננו: המבקש, משה טרופ והמשיב, אריה פרידמן, הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 8.1.2004 בבית משפט השלום בכפר-סבא (א 1807/03) (להלן: פסק הדין ). לפי פסק הדין, נקבע כי על המשיב לשלם למבקש סך 30,758 ש"ח (7,000 דולר). נקבע כי סכום זה ישולם למבקש תוך 30 ימים מיום העברת התשלום הראשון למשיב, וזאת בגין מכירת חלקו בדירת המגורים שלו ושל אשתו (להלן: הדירה ), ברגע שזו תימכר. זאת ועוד, באם יאחר המשיב בהעברת סכום זה איחור העולה על 30 ימים נוספים, יעמוד מלוא סכום התביעה לפירעון מיידי וישא הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק

הדין. עוד נקבע כי אם הדירה לא תימכר תוך שנה ממועד מתן פסק הדין, יחושב סכום הפשרה לפי שער הדולר היציג במועד מתן פסק הדין וכי סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה ויעמוד לפירעון מיידי.

הדירה נשוא הסכם פשרה זה הנה דירת המגורים שהייתה שייכת במשותף לזוג פרידמן לפני גירושם. בעקבות הסכם הגירושין, ניתנה עדיפות לאישה בקניית דירת המגורים ובהתאם לכך נחתם בין בני הזוג (לשעבר) הסכם מכר אגב גירושין (להלן: ההסכם ). בקליפת אגוז, קבע הסכם זה כי האישה תעביר סכום התחלתי של 15,000 דולר לידי הרב ישראל גנס, שנקבע כבורר הבלעדי בין בני הזוג, וכי יתרת התשלום תועבר למשיב תוך 45 ימים מיום שהמשיב ימציא נסח רישום ובו רשומה הדירה על שם שני הצדדים.

לפי טענת המבקש, העבירה אשתו של המשיב ביום 5.3.2005 את הסכום הראשוני לידי הרב גנס. אולם, לפי טענת המשיב, סכום זה בכלל לא יצא מכיסה של גרושתו, אלא ניתן לו על ידי הרב גנס, באמונה שגרושתו תשלים את התחייבותה לקניית הדירה.

ביום 10.3.2005 הגיש המבקש בקשה לביצוע פסק הדין של בית משפט השלום בתיק הוצאה לפועל (שמספרו 14-03675-05-3).

ביום 6.7.2005 הגיש המבקש בקשה להגדלת קרן החוב, כפי שנפסק בפסק הדין.

ביום 27.6.2005 הוציא הרב ישראל גנס מסמך הבהרה בו הוא הדגיש כי סכום זה אשר הועבר לו מהווה ראיה לנכונותה של האישה לקנות את הדירה ולא רכישה בפועל, ובאם לא תרכוש האישה את הדירה, יהיה עליה לשלם סכום זה כקנס בהתאם להסכם.

ביום 18.7.2005 הגיש המשיב בקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל בטענה כי טרם בוצעה המכירה של הדירה, ולפיכך לא היה רשאי המבקש לפתוח את התיק בגין מלוא סכום התביעה. עוד טען המבקש כי הסדר הפשרה מורה על תשלום סכום הפשרה אך ורק לאחר שהמכירה תתבצע ללא קשר אם עברה שנה מיום מתן פסק הדין.

ביום 2.11.2005 התקבלה החלטה מפי ראש ההוצאה לפועל (להלן: ההחלטה הראשונה ) בבאר-שבע כי בוצעה מכירה וכי לפי הסכם הפשרה רשאי היה המבקש לפתוח תיק הוצאה לפועל וכן רשאי היה לבקש את הגדלת החוב בחלוף 30 יום מיום המכירה. עוד קבע ראש ההוצאה לפועל כי גם אם לא התרחשה מכירה של הדירה, כבר ביום 8.1.2005 רשאי היה המבקש לדרוש את תשלום סכום הפשרה, וזאת לפי פסק הפשרה. ראש ההוצאה לפועל ציין כי בקשתו של המשיב אינה בגדר טענת "פרעתי" וכי היא בקשה מטעמים מנהליים גרידא.

ביום 29.12.2005 הגיש המשיב בקשה בטענת "פרעתי" לראש ההוצאה לפועל. ביום 25.9.2006 קבע ראש ההוצאה לפועל כי יש לבטל את הגדלת קרן החוב שבוצעה, וכי החוב של המשיב יעמוד על 30,758 ש"ח בלבד (להלן: ההחלטה השנייה ), זאת לאור העובדה כי המבקש לא הוכיח שהדירה נמכרה.

על ההחלטה השנייה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"א 1008/07). טענתו הייתה כי החלטתו הראשונה של ראש ההוצאה לפועל בבקשת המשיב מיום 18.7.2005 (להלן: הבקשה הראשונה ) עומדת בסתירה להחלטתו של ראש ההוצאה לפועל בגין בקשתו של המשיב מיום 29.12.2005 (להלן: הבקשה השנייה ).

ביום 18.10.2007 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקבעו כי בקשתו הראשונה של המשיב לא הייתה בקשה בטענת "פרעתי", אלא בטענה מקדמית שהעלה המשיב בדבר העדר חוב פסוק מעיקרא. לעומת זאת, בקשתו השנייה של המשיב הייתה אכן טענת "פרעתי" אשר בגינה הועלו טענות עובדתיות ספציפיות לעניין הסכם המכירה והאם התקיימו התנאים להגדלת החוב. על כן, נוכח השינוי הזה בהיבט העובדתי ובמסגרת הדיונית הנפרדת,

לא הקימה ההחלטה הראשונה של ראש ההוצאה לפועל מחסום דיוני לבחינת טענות המשיב לגופן בטענת פרעתי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב ומעלה המבקש את טענתו כי החלטתו הראשונה של ראש ההוצאה לפועל הקימה מחסום דיוני לבחינת טענות המשיב לגופן בטענת "פרעתי" וכי נוצר השתק פלוגתא. עוד טוען המבקש כי העובדה שהתחלף ראש ההוצאה לפועל בין ההחלטה הראשונה לבין ההחלטה השנייה היא זו שהביאה לשינוי בהחלטה וכי מקרה כזה לא יעלה על הדעת.

מנגד טוען המשיב כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף משום שאין היא מעלה טענה של ממש, לאור העובדה כי הדירה מעולם לא נמכרה עד היום הזה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות, אשר נתנו את דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, ונראה, כי לאור האמור, אין מקום לבדיקה נוספת של עניין זה בערכאה שלישית. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי ישנו שוני מהותי בין הבקשה הראשונה שהוגשה, אשר בה העלה המשיב טענה מקדמית בדבר העדר חוב פסוק מעיקרא, לעומת הבקשה השנייה, בה העלה המשיב טענות עובדתיות ספציפיות לעניין הסכם המכירה בהקשר לטענת "פרעתי". אף ראש ההוצאה לפועל מצא לנכון להדגיש זאת בהחלטה הראשונה ולהעיר כי החלטתו זו אינה פוגעת בזכותו של המשיב להגיש בקשה בטענת "פרעתי".

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

המבקש ישלם למשיב הוצאות בסך 7,500 ש"ח.