רע"א 9747/11 דניאל צברי נ. דוד צור

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 30.11.2011 בע"א 36122-07-11 (כב' השופטת ר' ברקאי ).

2.

בין הצדדים לבקשה זו התנהלו הליכים מספר. כעולה מן הבקשה, באחד מהליכים אלה ניתן פסק דין בבית משפט השלום בבאר שבע, עליו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. ביום 30.11.2011, במהלך הדיון בערעור, הגיעו הצדדים להסדר פשרה, אשר נקבע כי יביא ל"סילוק סופי וגמור של כל תביעות הצדדים הנובעות מן העובדות נשוא הערעור הנדון, לרבות תביעת דיבה שהגיש המערער 1 כנגד המשיב 2 (ת.א. 2256/08 בית משפט שלום באר-שבע)". הליך אחרון זה ייקרא להלן: "תביעת הדיבה".

כפי המתואר בבקשה זו, מיד כששב המערער מבית המשפט המחוזי לביתו, שיגר הודעת פקס לבית משפט

השלום בבאר שבע (להלן: " ההודעה "), בה נכתב כדלקמן:

"התובע לא נתן בשום שלב את הסכמתו לפרוטוקול ולפסק הדין המצורף מיום 30.11.2011. יחד עם זאת, התובע יקיים את ההסדר המצורף ככתבו וכלשונו להוציא סילוק תביעתו בתיק זה שפרטיה לעיל

( תביעת הדיבה ). התובע הביע, מספר פעמים, את אי הסכמתו להסדר זה באופן ברור במהלך כל שלבי הדיון".

למחרת היום – 1.12.2011 - ובעקבות הודעה זו, החליט בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ע' רוזין ) כי בא-כוח המשיבים יגיש תגובתו להודעה כעבור 10 ימים. בתגובה שהוגשה ביום 6.12.2011 התנגדו המשיבים להודעה, וביקשו לדחותה על הסף. באותו היום קבע בית משפט השלום כי המבקש ישיב לתגובה תוך 10 ימים נוספים. ביום 17.12.2011 קבע בית משפט השלום כי הסדר הפשרה סיים את ההליכים בתביעת הדיבה שכן קיבל הוא "תוקף של פסק דין והוא "נהנה" מחזקת התקינות. כל עוד פסק הדין עומד על כנו [לא בוטל ולא שונה], רואים בכך גם את סיום ההליכים בתיק זה".

3.

לטענת המבקש, תגובת המשיבים להודעתו לא נמסרה לו כדין, והחלטת בית המשפט מיום 6.12.2011 הגיע לידיו רק כעבור 20 ימים, ביום 26.12.2011. משכך, נמנעה ממנו זכות התשובה, ונגרם לו עיוות דין. עוד נטען כי לא היה מקום לבטל את הליך תביעת הדיבה, שכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי פותח במילים "בהמלצת בית המשפט". מכאן גוזר המבקש כי המדובר בהמלצה בלבד ולא בהכרעה מחייבת.

4.

יש לזכור כי ערכאת הערעור נתנה דעתה לטענות הצדדים, והמליצה על הליך פשרה. זו אף זו, ההמלצה הפכה למחייבת שעה שניתן להסכמת הצדדים תוקף של פסק דין.

יוער, כי ייתכן והיה על המבקש לנקוט במתווה דיוני אחר מזה שנקט, עת רצה להשיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בכל מצב, לא הוצגה תשתית ראייתית שיש בה להצביע על אופן ההשגה הנכון ביחס לפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה (וראו: ברע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק , פ"ד נג(3 ) 337 (1999) ביחס לתקיפת פסק דין המאשר הסכם פשרה). בכל מקרה, המבקש רשאי לנקוט בכל הליך משפטי העומד לרשותו כעת, וזאת מבלי להביע כל עמדה בנושא.

אינני מתעלם מטענת המבקש שהסתייגותו מהאמור בפרוטוקול הדיון נעשתה באותו היום, אך לא סמיכות הזמן לבדה היא הקובעת בהליך בקשה לביטול פסק דין. הודעת המבקש שהוצגה לעיל אינה ברורה. לא נהיר מדברי המבקש מדוע, על פני הדברים, יש שוני בין עמדתו בבית המשפט ובין עמדתו מיד לאחר מכן. אף לא ברורה מההודעה שמסר מהי עמדתו. גם אם נפרש את האמור באופן לפיו מסכים המבקש להסדר, למעט סילוק תביעת הדיבה, קמה ומזדקרת השאלה – מדוע ההסדר מתייחס באופן מפורש לתביעת הדיבה כחלק מההסדר. רוצה לומר, אם הפרוטוקול אינו משקף את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, היה מקום להגיש בקשה לתיקון פרוטוקול בבית המשפט המחוזי. אם הפרוטוקול אכן משקף את עמדת המבקש, מה גרם לשינויה? השאלה הכללית הינה – האם תקיפת פסק הדין מתייחסת לפגמים בהסכם עצמו, שהרי אז על העותר לביטול לנקוט את הדרך שבה עותרים לביטול חוזה על פי דיני החוזים, או שמא מתייחסת ההשגה לפגם שנפל בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין – אז יש לנקוט בדרך של ערעור (וראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

(מהדורה עשירית, 2009) בעמ' 345). ייתכן, ומבלי שהדבר ייחשב כהמלצה, שהמבקש – אשר אינו מיוצג – מתקשה להציג את עמדתו באופן המאפשר להבינו גם ברובד העובדתי.

משאלה הם פני הדברים, הבסיס להגשת בקשת רשות ערעור הינו רעוע.

5.

אשר על כן הבקשה נדחית. בהיעדר תגובה אין צו להוצאות.